תומר פרסיקו סיכם יפה את העשור בתחום הניו-אייג’ והרוחניות, ואחרי שהערתי לו שהוא שכח את מותו של מאהש שלנו (ועיינו ב-PDF בעמוד 6 למידע רציני), שהוא אולי אב-אבות הניו-אייג’ הרוחניות הממוסחרת, האיש שפיצח את האטום של הרוחניות בעידן הקפיטליסטי, פתאום חשבתי לכתוב רשימת עשור משלי.

יוקו בטח אשמה גם במותו, סקסי סידי עם חברים 

****

העשור הנוכחי פרץ לאחר שנה של חרדות Y2K, שהיו להן כמובן גם היבט דתי - הטכנולוגיה שהייתה אמורה להפסיק לעבוד בשל באג 2000 הפכה למעיין כלי מיסטי המקדם את סוף העולם ואת ביאתו הבאה של המשיח. ואכן, לא מעט גורמים משיחיים (בעיקר מחשבי קיצין פרוטסטנטים), ראו בשנת 2000 את תחילת הקץ. עד כדי כך, שלא זכור לי עשור (אולי למעט שנות ה-60, עם המלחמה הקרה מחד והציניות של הנוער המורד מאידך) שבו ליבלבו כל כך הרבה תיאוריות קונספירציה, שבו נעשה שימוש בעל-טבעי והיה עיסוק באפוקליפסה במדיומים של התרבות הפופולרית.

מכיוון שזה גם העשור שבו האינטרנט הפך להיות חלק אינטגרלי מחיי היום יום שלנו,  קבוצות דיון, רשתות חברתיות, מיילים ויראליים ואתרי קונספירציה ומיסטיקה סייעו להפיץ את בשורות הפופוקליפסה (כלומר, האפוקליפסה בתרבות הפופולרית) הרבה מעבר לקהל מבקרי חנויות הקריסטלים והמפשפשים במדפי העידן החדש בחנויות הספרים. הכל הפך נגיש יותר - תיאוריות מופרכות כאלו ואחרות, כתבי שטנה נגד קבוצות דתיות, אתניות או נגד פוליטיקאים, וגם סתם ניסיונות לגייס מאמינים חדשים. מי שמע על תיאוריות “סוף העולם של המאיה ב-2012″ לפני האינטרנט, למעט כמה משוגעי ניו אייג’/מאיה? מי היה הולך לסרט שכותרתו 2012 לפני 20 שנה?(אגב, למי שלא ראה ועדיין מעוניין: סרט פעולה/אסונות בינוני, אין קשר לתיאוריות הפופוקליפסה של הניו אייג’רים, וסוף מקומם במיוחד).

מצד שני, הטכנולוגיה לא רק מקדמת את הפצת הרעיונות, אלא עושה זאת בחינם ובאופן יחסית חופשי ופתוח (לביקורת). נכון, כולם מעבירים הלאה מיילים מלאים בתיאוריות מופרכות; נכון, יש הרבה יותר קהל לכל מיני רעיונות רוחניים הזויים ואפילו מסוכנים. אבל “אוטוסטרדת המידע” גרמה ב-10 השנים האחרונות לצרות (שרק יחריפו) לקבוצות אזוטריות יותר. הקבוצה הבולטת בהקשר הזה היא סיינטולוגיה. זה התחיל מקבוצות דיון (שרוב מי שנכנס אליהן כבר ידע בעצם מה סודות הסיינטולוגיה, כי הוא היה מאמין-לשעבר, מאמין-בהווה, או מומחה לנושא), והמשיך עם אתרי אינטרנט כמו xenu.net של אנדראס הלאס-לונד שפירסם מידע על האמונות הסודיות (והדי משונות) שהפיץ ל. רון האבארד. ומשם - בסאות’ פארק צחקו עליהם (וגרמו ל”שף” לעזוב, מה שלא קרה כשצחקו שם על נצרות או על יהדות), בריגדת חופש המידע של “אנונימוס” התחילה להציק להם אונליין ואחר כך גם אוף-ליין וכל מי שרוצה לדעת במה הסיינטולוגים מאמינים, יכול פשוט לפתוח כמה עשרות ערכי ויקיפדיה מעניינים ומשונים. צריך להבין, שבניגוד לקבוצות כמו הדרוזים - שטוענות שהנושאים האיזוטריים פשוט לא מתאימים מבחינה רוחנית למי שאינו תלמיד הדת ושמעבר לכך אין להן אינטרס מיוחד בשמירת הסודיות; במקרה של קבוצות כמו סיינטולוגיה, או המדיטציה הטרנסצנדנטלית של המהרישי, חשיפת מידע (במקרה של ה-TM, החשיפה הייתה בין היתר של ה”מנטרות הסודיות והמדויקות מדעית, ללא שיוך דתי, שמותאמות לך אישית” - וכמובן מבוססות על טבלה פשוטהשל שמות אלים הינדיים, בניגוד לטענות ה-TM), גורמת לכך שהם מאבדים את מקורות המימון שלהם (המאמינים שהולכים לעוד ועוד קורס בניסיון להבין עוד יותר מצפונותיה של הדת).

סאות’פארק חושפים ניבים

****

וכמובן, אם מדברים על ההשפעה של האינטרנט, אי אפשר שלא להיזכר בכמה מן המחזות המזוועים ביותר שראינו בעשור האחרון, שכולם קשורים לעשור הדתי הזה: הפיצוץ והתמוטטות מגדלי התאומים (ואולי ניתן להזכיר שהייתה גם תיאוריית קונספירציה אנטישמית שלא היו בבניין יהודים); מותו הנוראי של דניאל פרל; הפיגוע בלונדון; הפיגוע במדריד; פיגועים במסגדים ובכנסיות בעיראק; מחנות אימונים וואהביסטים באפגניסטן, תימן, סומליה או סודאן - כולם נראו על האינטרנט, ויותר מכך, תומכי הטרור מתקשרים ומתאמים בינהם באמצעות האינטרנט.

הפיגוע ב-11 בספטמבר 2001 הוביל לעשור סוער מאוד מבחינה דתית - הג’יהאד והיחס למוסלמים מחד; “מסע הצלב” שעליו הכריז ג’ורג’ בוש; וברקע, כל מיני קולות משיחיסטיים שסוברים שהנה באה מלחמת גוג ומגוג המיוחלת (מיוחלת, כי אחריה יבוא קץ הימים וביאת המשיח). אי אפשר להמעיט בחשיבותו של ה-9 בספטמבר ובהשפעתו העולמית. לאו דווקא בגלל “התפתחות הג’יהאדיסטים” - הם היו קיימים כבר קודם, ואפילו ניסו כבר לפוצץ את מגדלי התאומים (כמו גם ביצעו פיגועים נגד שגרירות ארצות הברית, ניסו להתנקש בחיי מבארכ ועוד). מי ששמע על איימן א-זוואהרי לפני ספטמבר 2001, לא הופתע ממעורבותו של הדוקטור בפיגוע מגדלי התאומים, ולא יותר מדי מן הפיגועים עצמם. ההשפעה העיקרית של הפיגוע היא דווקא בהתפתחויות האחרות שהוא הצית - פרשנות של דתות אחרות לאירוע המכונן הזה, שיח של לא-מוסלמים בנושא האסלאם והאסלאמיסטים, שיח בנושא היחס לאסלאם וכמובן, שיח פנים-אסלאמי בנושא הקיצוניים - שלמרבה הצער עדיין לא מושך את המסה הגדולה של החברה האסלאמית לפעולה תקיפה נגד האסלאמיסטיים. בהקשר זה יוזכרו גם כמה אירועים אלימים אחרים, שבהם הציגו המוחים את האסלאם כ”דת השלום” (כל עוד אין קריקטורות של מוחמד, או כל מיני מרעין בישין אחרים בסביבה). וכמובן, כוחו של האירוע ב”מסע הצלב” שכבר הוזכר קודם לכן - התבטאות אומללה יותר או פחות (וכשיודעים את הרקע הדתי של בוש, טעות פרוידיאנית או אולי אפילו “gaffe” מכוונת) - בעיראק, באפגניסטאן ובכל המקומות שבהם, כידוע, מאז אוקטובר, מקסימום נובמבר 2001, אין קיצונים אסלאמיים והדמוקרטיה והליברליזם חוגגים.

קריקטורה (לא של הנביא מוחמד, אל תשרפו לי את הבלוג, בדיוק גמרתי שיפוצים)

****

 ובעולם הנוצרי, חוץ מחישובי הקיצין השונים, וחגיגות ה-2000 לילד יום ההולדת המפורסם בעולם (שלמרבה הצער מבחינתם, לא כללה את הבחור הצעיר מכבה את הנרות בכבודו ובעצמו), קרו עוד כמה דברים. ב-2005 האפיפיור יוחנן פאולוס השני מת - יפ”ה, שנולד בשם קארול וויטיווה, היה שמרן שזכה לכבוד מלא-קתולים בין היתר בגלל היכולת שלו להרגיע יחסים מתוחים בין קתולים ללא-קתולים, והמעורבות שלו למען דמוקרטיזציה ברחבי העולם - אולי יצא במקרה ככה, אבל וויטיווה הפולני, שכמובן התנגד לקומוניזם האתאיסטי במולדתו,זכה גם לראות אותו נופל, ואת פולין חוזרת לקתוליות האדוקה, את רדיו מאריה האנטישמי פותח את פעילותו הפוליטית, ואולי אפילו את אפליית ההומוסקסואלים באותו מולדת, הכל אחרי נפילת שלטון הרשע הקומוניסטי.

אבל לא אלמן ישראל, habemus papam - כיורשו נבחר יוזף רצינגר, בנדיקטוס הארבעה עשר. בה”ע, שמרן אפילו יותר מיפ”ה, ומבחינת השמרנים בכנסייה הקתולית - בחירתו סימנה את ניצחונם על הרפורמיסטים, תיאולוגי השחרור ושאר “שמאלנים”. אחד ממהלכיו הבולטים של בה”ע מאז בחירתו היא ליכוד השורות השמרניות והאולטרה-שמרניות בכנסייה הקתולית, בניסיון לנהל קרב מאסף נגד הצמיחה העצומה של הנצרות הפנטקוסטלית והאוונגליקנית בעולם השלישי, ובעיקר באמריקה הלטינית. הוא התחיל עם מסדר בשם “פיוס העשירי” שהחליט בזמנו שלא לציית להחלטות הוואתיקן אחרי “קונציל הוותיקן השני” (כי ההחלטות היו בעיניהם בגידה בקתוליות השמרנית). בין הבישופים שהוא החליט לקבל מחדש - ריצ’רד ויליאמסון, מכחיש שואה (וכנראה גם לא היחיד).

כדי להבטיח שלא יקרה חלילה וחס שהמתונים והרפורמיסטים יזכו לדריסת רגל, נקט בה”ע בתרגיל שבדרך כלל שמור ליחסי ביבי עם אפללו. כנראה שסקנדל אחד לא הספיק לרצינגר, כי הוא המשיך בהצעה לכמרים האנגליקנים השמרניים, שהפריעו להם הרפורמות בכנסייה האנגליקנית (נשים יכולות להיות מוסמכות ככמרים, הומוסקסואלים מתקבלים, וכו’), להצטרף לכנסייה הקתולית. כמרים קתולים רגילים, זאת יודע כל ילד אירי, נשבעו לפרישות ולא יכולים להינשא. הכנסייה האנגליקנית דווקא מתירה נישואין של כמרים. מה יעשו האנגליקנים-לשעבר הנשואים? בה”ע מוכן לקבל אותם. הקתוליות היא כיום הדת הגדולה ביותר בעולם, ויש לה פנים רבות - במערב, בעיקר, ניתן למצוא קתולים רבים שכלל אינם שמרנים, אלא מבטאים דעות ליברליות למדי בנושאים רבים - הם ישמחו להסמיך נשים מתאימות ככמרים, חלקם תומכים בכך שכמרים קתולים “מקוריים” שינשאו, או בהכרה בהומוסקסואליות. הם נלחמים למען צדק חברתי ונגד משטרים דיקטוטריים, גם כשאלה האחרונים באים מן הימין השמרני ונלחמים בקומוניזם האתאיסטי. רצינגר לא מתכוון לרצות את כל אלה כשהוא מותיר לאנגליקנים הפורשים, הנשואים, לא לנטוש את נשותיהם מאחור: כמו במקרה ביבי והפורשים (וכל כך הרבה דילים דומים בעבר), גם ראצינגר מציע לאפללואים שלו תנאים מועדפים.

בה”ע הספיק גם לעצבן דתות אחרות ולהרוס חלק מעבודתו של יפ”ה בתחום הדיאלוג הבינדתי, ומן האפיפיורות ישחרר בדרך כלל רק המוות, מה שאומר שבה”ע ימשיך לעורר סערות גם בעשור הבא.  מה עוד צפוי בעשור הבא?  קשה לדעת, אבל אין לי מה לדאוג - כבר דווח כי ישנו גידול במספר חוקרי מדעי הדתות.

כמעט חשוב כמו המהרישי, וגם הוא נפטר… 

הבלוג Sociological Images (שהוא בלוג מעניין באופן כללי), מציג נתונים שהופיעו בכתב העת היהודי-אמריקאי Forward על חלקן של נשים בהנהגת ארגונים ומוסדות יהודיים בארצות הברית, ועל השכר הממוצע של נשים בארגונים אלה, שהוא נמוך יותר מזה של הגברים.

נשים כמנהיגות: פורוורד (או SI) לא בודקים כמה מן הארגונים הם אורתודקוסים (כלומר, מדירים נשים באופן שיטתי). ברשימת ראשי הארגונים ניתן לראות שנבחנו 21 ארגונים דתיים/חינוכיים. מתוכם, שליש (שבעה) הם מוסדות אורתודוקסים או חרדיים. אבל גם מתוך ארבעה עשר מוסדות נוספים (רפורמים, קונסרבטיבים, רקונסטרוקציוניסטים או על-זרמיים), יש רק מנהיגה אחת לארגונים הדתיים - הרבה ג’ולי שונפלד שעומדת בראש אסיפת הרבנים (Rabbinical Assembly) של התנועה המסורתית. בין 19 ראשי הפדרציות היהודיות הגדולות יש רק אישה אחת - ג’ניפר גורוביץ, המכהנת כראש הפדרציה של הקהילות היהודיות בסן פרנציסקו.

היהודי שמרוויח הכי הרבה כסף לשנה הוא אגב ריצ’ארד ג’ואל, נשיא הישיבה יוניברסיטי, עם שכר שנתי של 750,000 דולר (וזה אחרי מיידוף!). אחריו עומד ג’רי סילברמן, נשיא הפדרציה של הקהילות היהודיות בצפון אמריקה, שמרוויח 575,000 דולר לשנה. האישה שמרוויחה הכי הרבה כסף (כ-511,000 דולר לשנה) היא שרה בלומפילד, המנהלת של מוזיאון השואה בוושינגטון, ואחת מ-9 נשים בלבד שעומדות בראש ארגונים המדורגים כ”שירותים ציבוריים” (ששתיים מהן עומדות בראש ארגוני נשים יהודיות). באופן אירוני, מנכ”ל הדסה, ארגון הנשים היהודיות של צפון אמריקה, הוא גבר בשם ריק אניס.

וברמות הנמוכות יותר: למרות שקיים ייצוג-חסר לנשים בהנהגת הארגונים היהודיים (כולל אפילו בזרמים יהודיים יותר שוויוניים, באופן כללי הן מהוות 14% מן המנהיגים), הן מהוות 75%  מכלל העובדים בארגונים יהודיים. ולמרות שנשים מהוות שלושה רבעים מכלל עובדי הקהילות היהודיות, חלק ניכר מן הקהילות היהודיות (65%) לא מציעים חופשת לידה בתשלום מלא (55% מציעים חופשת לידה ללא תשלום ו-10% לא מציעים כלל חופשת לידה); ורק 7% משלמים על חופשת לידה של 12 שבועות או יותר. שוב, החישוב כולל את הקהילות היהודיות מן הזרמים היותר שוויוניים, שמחזיקים “חזנית” או “רבה” (ברור שרוב הנשים עובדות בארגונים אלה ואחרים בתפקידים מנהלתיים, ותחת סוג המשכורות המכונות “שכר לנשים”).

ערכים סוציאליים יהודיים הם אולי דבר נחמד לדבר עליו בהקשר של “גמילות חסדים” (אורתודוקסים) או “צדק חברתי” (פרוגרסיבים למיניהם), אבל בשורה התחתונה - ארגונים יהודיים דתיים בארצות הברית פועלים מהבחינה הזו כמו שילוב קטלני בין דת שהיא עדיין שמרנית (גם אם מרבית הארגונים לא מדירים נשים ברמה הפורמלית) והעולם הקפיטליסטי, שבו זכויות סוציאליות הן משהו שכנראה נשאר על הנייר של הרב/ה בדרשה השבועית בבית הכנסת או ב”טמפל”.

בגן של הבן שלי מגלפים היום דלעת. ילד אחד הביא דלעת לגן, וכולםמגלפים ביחד. במרכול ליד הבית מוכרים כל מיני ממתקים לקראת ההאלווין (”ליל כל הקדושים”). וגם המאפיות בשכונה בטרנד, עם עוגיות בצורת רוח רפאים או עוגות דלעת. בעוד יומיים בא עלינו ההאלווין, ואנחנו כבר הכנו “תחמושת” של שוקולדים לספק את הילדים שישחרו לפתחנו.

בניגוד  לפוטס הזה שמצאתי הבוקר בבלוגלי, אנחנו לא באמריקע. אנחנו גם לא בארץ, ואין לי מושג (דווקא מעניין אותי לדעת - תספרו) אם “חוגגים” את ההאלווין ישראל. קצת רקע למי שלא מכיר את החג הזה: ה-Halloween הוא חג שמקורו בתרבות הקלטית-פגאנית. הוא מתרחש כל שנה בליל חג כל הקדושים, ה-31 באוקטובר. למרות שמקורו של החג באירלנד, כיום אנחנו מכירים אותו בגירסתו האמריקאית: איסוף ממתקים (Trick or Treat) , התחפשות, הפחדות/מתיחות ועיסוק כללי ברוחות רפאים/שדים ושאר יצורי שאול, וכמובן תכניות מיוחדות בכל הסדרות האהובות עלינו בטלוויזיה, המוקדשות להאלווין (כולל כמובן סדרת Treehouse of Horror של הסימפסונז).

בשנים האחרונות, ה”חג” נחגג במתכונת זו גם מחוץ לארצות הברית - למשל פה. ברור מה האינטרס של יצרני הממתקים בעניין, ומה האינטרס של הילדים בעניין - וכששני כוחות אלה נפגשים (כל מתחיל בצרכנות יודע שילדים ומתבגרים הם כוח צרכני חזק במיוחד), שום התנגדות של “זה לא חג שלנו” לא תעזור. ה”מסורות” והטקסים האירופאים (כלומר, מחוץ לחוג התרבות הקלטית) של החג לקוחים מן התרבות הצרכנית הפופולרית - אין שום קשר לטקסי ההוקרה למתים שנהגו הקתולים לעשות ב”ליל כל הקדושים” במרכז אירופה. אפילו הקשישים בבניין שלי, אנשים ששרדו משטר קומוניסטי אנטי-אמריקאי ומשטר גרוע פי כמה ממנו (שגם כן לא החדיר מנהגים אמריקאים); שחיים רק 20 שנה במדינה “מערבית קפיטליסטית”, יודעים האלווין מהו.

***

ואם כבר בכח קפיטליסטי שטובע מסורות עסקינן, הרי שחג המולד הפך מזמן מחג המציין את הולדת ישו, לחג המציין בעיקר קניות, מתנות והמון ממתקים. אותו ילדון שהזכרתי בתחילת הפוסט מזהה כבר כובע אדום עם תיתורת לבנה: זהו “מיסמס!” (כלומר, כריסטמס). הכל מהזבל שאני מרשה להכניס הביתה, ואני חושבת שיחסית להורים אחרים, אני די מסננת את הזבל הנ”ל - אין לנו טלוויזיה (אבל הוא מדי פעם נחשף לתכנים ביו-טיוב), אנחנו לא נוצרים ולא חוגגים/חגגנו את חג המולד, וכו’. מילא אנחנו, אוכלי שפנות, בועלי נידות וסמולנים מניאקים שכמונו, אבל בבלוג של עידו קינן מתקיים בשבועות האחרונים מצוד אחר “שמחה קלאוס” שמככב בשכונות החרדיות. לא, טעיתם, הוא באמת דומה לאח הגוי שלו (טפו! אני בטוחה לפחות ששמחה לא יושב באוטובוס מעורב; ושאשתו לא משתמשת בפיאות תוצרת הודו).

***

והרהור אחרון - למה למעשה ישראלים קוראים לעיתים קרובות לחג המולד כריסטמס (או בכלל בדרך כלל גרסה מעוותת על פי שמיעה - כריסמס)? אני לא סתם שואלת. אני עוסקת לפרנסתי בתיירות, ומטיילת לי בפורומים שונים המיועדים למטיילים בחו”ל (”למטייל”, פורום טיולים וחופשות בחו”ל של תפוז). השימוש בכריסמס יותר רווח שם מאשר כריסטמס, או “חג המולד”. האם מדובר בעיוות לשוני שההסבר לו פשוט העילגות שיש לעיתים לכותבים (וסליחה עם מחברי הפוסטים בנושא, בכוונה לא קישרתי למשהו ספציפי)? או שאולי מדובר במין יופמיזם (לשון נקייה), כמו “בשר לבן” ו”דבר אחר”? או שאולי התרבות הפופולרית האמריקאית השפיעה גם פה על הצורה שבה אנחנו רואים את הדברים? ואם אנחנו נוסעים לצרפת לחגוג “כריסמס” (שבכלל נקרא שם נואל) או נוסעים לנצרת (שם הוא נקרא עיד אל מילאד), אנחנו לא ממש משתתפים ב”עבודה הזרה” אלא עושים “כריסמס” כמו שרואים בטלוויזיה מאמריקע?

ה”דיילי טלגרף” הבריטי מדווח (דרך ה-Daily Dish של אנדרו סאליבאן) שסרט שעוסק בצ’רלס דארווין לא מוצא מפיק בארצות הברית. הסיבה, היא כמובן דתית: חוגים של נוצרים שמרנים בארצות הברית מתארים את דארווין כ”אבי האאוגניקה” שמורשתו היחידה היא “רצח המונים”. ה”תיאוריה הלא-שלמה שלו” השפיעה ישירות לטענתם על היטלר והובילה ל”פשעים נגד האנושות”. מסיבות מסחריות (אף מפיץ לא רוצה להיות מוחרם על ידי קבוצה גדולה ומאורגנת כמו הנוצרים האוונגליסטים והשמרנים), הסרט מתקשה למצוא מפיץ בארצות הברית.

בניו יורק מחוץ לערים הגדולות, הדת שולטת ביד רמה. רק 39% מן המשיבים לסקר גאלופ, מסכימים עם האבולוציה; סקרים אחרים גם הם מצביעים על פונדמטליזם והתנגדות לאבולוציה ותיאוריות מדעיות אחרות המנוגדות לכתוב מילולית בכתבי הקודש הנוצריים.

ב-Wired מתפרסם תרגיל שעשו במחלקת הגיאוגרפיה של אוניברסיטת קנזס : לקחו מידע דמוגרפי על אזורים בארצות הברית ועשו הצלבה ל”שבעה החטאים” שעליהם, על פי הנצרות, נידון אדם למות הנפש: עצלות, חמדנות, זעם, חמדנות, גרגרנות,תאוות בשרים
חמדנות - ההכנסה הממוצעת בהשוואה למספר האנשים החיים מתחת לקו העוני

קנאה - עבריינות רכוש

 זעם - עבריינות אלימה

עצלנות - הוצאה על בידור לעומת אחוזי אבטלה

גרגרנות - מספר מסעדות המזון המהיר לנפש

 תאוות בשרים - תחלואה במחלות מין לנפש

גאווה - שכלול כל המשתנים

טוב, כמובן שאפשר למתוח ביקורת על התרגיל הזה. אבל קודם כל, כמו שטענתי בכותרת, מיאמי וייס זה באמת לא רק שם של תכנית טלוויזיה - מיאמי (או מדינת פלורידה בכלל) באמת בולטת פה בארגמן בכמעט כל המדדים.

חדי העין יבחינו גם שדווקא מדינות הדרום השמרניות (שבהן כנראה מביך ללכת להשיג קונדומים) בולטות באשר לתחלואה במחלות מין. פלורידה, שבה יש אוכלוסייה הומוסקסואלית גדולה (שמואשמת על ידי השמרנית כמפיצת מחלות מין וכו’), דווקא לא בולטת לרעה במדד הזה; וגם קליפורניה המתירנית לא בולטת לרעה, למעט כיסים קטנים (סן פרננדו ואלי, מוקד תעשיית הפורנו העולמית).

***

וחוץ מזה, בהמשך לפרשת התלמידים ממוצא אתיופי בבתי הספר הדתיים הפרטיים בפתח תקווה, תומר פרסיקו נותן עוד הקשר יותר רחב לנושא, ש”שמירת מצוות היא אחד הגורמים העיקריים שמפלגים היום את עם ישראל”