הערה: במקור התכוונתי לכתוב גם על “ליל כל הקדושים” אצלנו, אבל לאור אורכו של הפוסט הזה, החלטתי לפצל

אתמול צוין במדינת ישראל - על פי התאריך העברי - יום הזיכרון לרצח רבין. מעבר לזיכרון ההיסטורי שאני בטוחה שיש לבני דורי, מעניין להסתכל על תהליכי הנצחת זכר רבין: איזה מין טקסים מתפתחים? האם החג הוא “חג לאומי”? (או שיש שנמנעים בכוונה מלציינו בשל מחלוקותיהם עם דרכו של רבין; או אפילו בשל תמיכתם ברצח); איזה מין זיכרון קולקטיבי נבנה? איך מתמודד עם זיכרון הרצח אותו “חלק מן העם” שמרגיש כי אצבע מאשימה מופנית כלפיו? בינתיים נראה כאילו הציבור הישראלי ומדינת ישראל לא הצליחו עדיין לבסס את רצח רבין כ”יום זיכרון לאומי” אחיד - ולא צריך אפילו להסביר לקורא הישראלי המשכיל למה אין נאראטיב אחיד שיוביל להתבססות חג לאומי. יש בכלל המציינים את יום מותה של רחל אימנו. ב-Ynet הלכו לבית ספר (חילוני) באחד היישובים הבורגניים המבוססים, (וכמובן) לאוניברסיטת בר אילן. סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר אילן אומר להם ש”אפילו אני, שהייתי אז בן 10 ועוד זוכר את התקופה ההיא, לא הייתי מודע לכך כשהגעתי ללמוד כאן” - ואני חשבתי לתומי שסטודנטים למשפטים הם הטופ שבטופ, כאלה שעוברים סינונים, כאלה שהצטיינו, כאלה שמודעים למה שקורה סביבם. האמת היא שלא, אני מתממת: אני יודעת שיש בין הסטודנטים למשפטים המוני חרשנים שיודעים להקיא היטב חומר ולהפוך למשפטנים בינוניים ומטה. הם לא צריכים להיות מודעים לעולם מסביבם, לסוגיות אקטואליה, או למשהו ממין זה.

אין אפילו ידע או הבנה, מה משמעות רצח רבין בהיבט הרחב יותר, מעבר לתמיכה או התנגדות ל”תכנית אוסלו”. אחד מן השרים אמר אתמול בכנסת שצריך לקבל את הכרעת הרוב. טעות: זה לא הלקח מרצח רבין. הלקח שחלק ניכר מן העם לא קלט לדעתי, היא שאפילו אם אדם מסוים הוא בדעת מיעוט - נכון שזה לא המקרה של רבין - ואפילו אם הוא טועה לגמרי, עדיין אסור לרצוח אותו; נראה כאילו חלק לא קטן לא הפנים את הנושא, ואם תעשו משאל עם על (נגיד) הוצאה להורג של עזמי בשארה, על כל הדברים המרגיזים שהוא אמר ועשה, ועל הדעות שלו (שהן מיעוט במדינה), תמצאו שלא מעטים יתמכו בהוצאה להורג של בשארה, או לפחות לא יתאבלו יותר מדי אם איזה “עשב שוטה” (כמובן!) “מטורף” (מוכח רפואית!) יתנקש בו. 

כל זה מתחבר באופן הדוק מאוד לתיאוריות של דורקהיים על “דת” (אזרחית במקרה הזה) ולכידות חברתית. הטקסים, ה”דת”, משקפים - ובו בזמן מחזקים - את הלכידות החברתית שלנו. העובדה שהטקסים ותכניהם באים מלמעלה (וזו כבר ביקורת על דורקהיים) מפריעה לחלק לא קטן מן הישראלים שכנראה לא מרגישים שיש למדינה אפשרות להכתיב להם משהו ערכי או טקסי; שהטקס הזה הוא לא “שלהם”.