העשור הסוער של הדת

תומר פרסיקו סיכם יפה את העשור בתחום הניו-אייג’ והרוחניות, ואחרי שהערתי לו שהוא שכח את מותו של מאהש שלנו (ועיינו ב-PDF בעמוד 6 למידע רציני), שהוא אולי אב-אבות הניו-אייג’ הרוחניות הממוסחרת, האיש שפיצח את האטום של הרוחניות בעידן הקפיטליסטי, פתאום חשבתי לכתוב רשימת עשור משלי.

יוקו בטח אשמה גם במותו, סקסי סידי עם חברים 

****

העשור הנוכחי פרץ לאחר שנה של חרדות Y2K, שהיו להן כמובן גם היבט דתי - הטכנולוגיה שהייתה אמורה להפסיק לעבוד בשל באג 2000 הפכה למעיין כלי מיסטי המקדם את סוף העולם ואת ביאתו הבאה של המשיח. ואכן, לא מעט גורמים משיחיים (בעיקר מחשבי קיצין פרוטסטנטים), ראו בשנת 2000 את תחילת הקץ. עד כדי כך, שלא זכור לי עשור (אולי למעט שנות ה-60, עם המלחמה הקרה מחד והציניות של הנוער המורד מאידך) שבו ליבלבו כל כך הרבה תיאוריות קונספירציה, שבו נעשה שימוש בעל-טבעי והיה עיסוק באפוקליפסה במדיומים של התרבות הפופולרית.

מכיוון שזה גם העשור שבו האינטרנט הפך להיות חלק אינטגרלי מחיי היום יום שלנו,  קבוצות דיון, רשתות חברתיות, מיילים ויראליים ואתרי קונספירציה ומיסטיקה סייעו להפיץ את בשורות הפופוקליפסה (כלומר, האפוקליפסה בתרבות הפופולרית) הרבה מעבר לקהל מבקרי חנויות הקריסטלים והמפשפשים במדפי העידן החדש בחנויות הספרים. הכל הפך נגיש יותר - תיאוריות מופרכות כאלו ואחרות, כתבי שטנה נגד קבוצות דתיות, אתניות או נגד פוליטיקאים, וגם סתם ניסיונות לגייס מאמינים חדשים. מי שמע על תיאוריות “סוף העולם של המאיה ב-2012″ לפני האינטרנט, למעט כמה משוגעי ניו אייג’/מאיה? מי היה הולך לסרט שכותרתו 2012 לפני 20 שנה?(אגב, למי שלא ראה ועדיין מעוניין: סרט פעולה/אסונות בינוני, אין קשר לתיאוריות הפופוקליפסה של הניו אייג’רים, וסוף מקומם במיוחד).

מצד שני, הטכנולוגיה לא רק מקדמת את הפצת הרעיונות, אלא עושה זאת בחינם ובאופן יחסית חופשי ופתוח (לביקורת). נכון, כולם מעבירים הלאה מיילים מלאים בתיאוריות מופרכות; נכון, יש הרבה יותר קהל לכל מיני רעיונות רוחניים הזויים ואפילו מסוכנים. אבל “אוטוסטרדת המידע” גרמה ב-10 השנים האחרונות לצרות (שרק יחריפו) לקבוצות אזוטריות יותר. הקבוצה הבולטת בהקשר הזה היא סיינטולוגיה. זה התחיל מקבוצות דיון (שרוב מי שנכנס אליהן כבר ידע בעצם מה סודות הסיינטולוגיה, כי הוא היה מאמין-לשעבר, מאמין-בהווה, או מומחה לנושא), והמשיך עם אתרי אינטרנט כמו xenu.net של אנדראס הלאס-לונד שפירסם מידע על האמונות הסודיות (והדי משונות) שהפיץ ל. רון האבארד. ומשם - בסאות’ פארק צחקו עליהם (וגרמו ל”שף” לעזוב, מה שלא קרה כשצחקו שם על נצרות או על יהדות), בריגדת חופש המידע של “אנונימוס” התחילה להציק להם אונליין ואחר כך גם אוף-ליין וכל מי שרוצה לדעת במה הסיינטולוגים מאמינים, יכול פשוט לפתוח כמה עשרות ערכי ויקיפדיה מעניינים ומשונים. צריך להבין, שבניגוד לקבוצות כמו הדרוזים - שטוענות שהנושאים האיזוטריים פשוט לא מתאימים מבחינה רוחנית למי שאינו תלמיד הדת ושמעבר לכך אין להן אינטרס מיוחד בשמירת הסודיות; במקרה של קבוצות כמו סיינטולוגיה, או המדיטציה הטרנסצנדנטלית של המהרישי, חשיפת מידע (במקרה של ה-TM, החשיפה הייתה בין היתר של ה”מנטרות הסודיות והמדויקות מדעית, ללא שיוך דתי, שמותאמות לך אישית” - וכמובן מבוססות על טבלה פשוטהשל שמות אלים הינדיים, בניגוד לטענות ה-TM), גורמת לכך שהם מאבדים את מקורות המימון שלהם (המאמינים שהולכים לעוד ועוד קורס בניסיון להבין עוד יותר מצפונותיה של הדת).

סאות’פארק חושפים ניבים

****

וכמובן, אם מדברים על ההשפעה של האינטרנט, אי אפשר שלא להיזכר בכמה מן המחזות המזוועים ביותר שראינו בעשור האחרון, שכולם קשורים לעשור הדתי הזה: הפיצוץ והתמוטטות מגדלי התאומים (ואולי ניתן להזכיר שהייתה גם תיאוריית קונספירציה אנטישמית שלא היו בבניין יהודים); מותו הנוראי של דניאל פרל; הפיגוע בלונדון; הפיגוע במדריד; פיגועים במסגדים ובכנסיות בעיראק; מחנות אימונים וואהביסטים באפגניסטן, תימן, סומליה או סודאן - כולם נראו על האינטרנט, ויותר מכך, תומכי הטרור מתקשרים ומתאמים בינהם באמצעות האינטרנט.

הפיגוע ב-11 בספטמבר 2001 הוביל לעשור סוער מאוד מבחינה דתית - הג’יהאד והיחס למוסלמים מחד; “מסע הצלב” שעליו הכריז ג’ורג’ בוש; וברקע, כל מיני קולות משיחיסטיים שסוברים שהנה באה מלחמת גוג ומגוג המיוחלת (מיוחלת, כי אחריה יבוא קץ הימים וביאת המשיח). אי אפשר להמעיט בחשיבותו של ה-9 בספטמבר ובהשפעתו העולמית. לאו דווקא בגלל “התפתחות הג’יהאדיסטים” - הם היו קיימים כבר קודם, ואפילו ניסו כבר לפוצץ את מגדלי התאומים (כמו גם ביצעו פיגועים נגד שגרירות ארצות הברית, ניסו להתנקש בחיי מבארכ ועוד). מי ששמע על איימן א-זוואהרי לפני ספטמבר 2001, לא הופתע ממעורבותו של הדוקטור בפיגוע מגדלי התאומים, ולא יותר מדי מן הפיגועים עצמם. ההשפעה העיקרית של הפיגוע היא דווקא בהתפתחויות האחרות שהוא הצית - פרשנות של דתות אחרות לאירוע המכונן הזה, שיח של לא-מוסלמים בנושא האסלאם והאסלאמיסטים, שיח בנושא היחס לאסלאם וכמובן, שיח פנים-אסלאמי בנושא הקיצוניים - שלמרבה הצער עדיין לא מושך את המסה הגדולה של החברה האסלאמית לפעולה תקיפה נגד האסלאמיסטיים. בהקשר זה יוזכרו גם כמה אירועים אלימים אחרים, שבהם הציגו המוחים את האסלאם כ”דת השלום” (כל עוד אין קריקטורות של מוחמד, או כל מיני מרעין בישין אחרים בסביבה). וכמובן, כוחו של האירוע ב”מסע הצלב” שכבר הוזכר קודם לכן - התבטאות אומללה יותר או פחות (וכשיודעים את הרקע הדתי של בוש, טעות פרוידיאנית או אולי אפילו “gaffe” מכוונת) - בעיראק, באפגניסטאן ובכל המקומות שבהם, כידוע, מאז אוקטובר, מקסימום נובמבר 2001, אין קיצונים אסלאמיים והדמוקרטיה והליברליזם חוגגים.

קריקטורה (לא של הנביא מוחמד, אל תשרפו לי את הבלוג, בדיוק גמרתי שיפוצים)

****

 ובעולם הנוצרי, חוץ מחישובי הקיצין השונים, וחגיגות ה-2000 לילד יום ההולדת המפורסם בעולם (שלמרבה הצער מבחינתם, לא כללה את הבחור הצעיר מכבה את הנרות בכבודו ובעצמו), קרו עוד כמה דברים. ב-2005 האפיפיור יוחנן פאולוס השני מת - יפ”ה, שנולד בשם קארול וויטיווה, היה שמרן שזכה לכבוד מלא-קתולים בין היתר בגלל היכולת שלו להרגיע יחסים מתוחים בין קתולים ללא-קתולים, והמעורבות שלו למען דמוקרטיזציה ברחבי העולם - אולי יצא במקרה ככה, אבל וויטיווה הפולני, שכמובן התנגד לקומוניזם האתאיסטי במולדתו,זכה גם לראות אותו נופל, ואת פולין חוזרת לקתוליות האדוקה, את רדיו מאריה האנטישמי פותח את פעילותו הפוליטית, ואולי אפילו את אפליית ההומוסקסואלים באותו מולדת, הכל אחרי נפילת שלטון הרשע הקומוניסטי.

אבל לא אלמן ישראל, habemus papam - כיורשו נבחר יוזף רצינגר, בנדיקטוס הארבעה עשר. בה”ע, שמרן אפילו יותר מיפ”ה, ומבחינת השמרנים בכנסייה הקתולית - בחירתו סימנה את ניצחונם על הרפורמיסטים, תיאולוגי השחרור ושאר “שמאלנים”. אחד ממהלכיו הבולטים של בה”ע מאז בחירתו היא ליכוד השורות השמרניות והאולטרה-שמרניות בכנסייה הקתולית, בניסיון לנהל קרב מאסף נגד הצמיחה העצומה של הנצרות הפנטקוסטלית והאוונגליקנית בעולם השלישי, ובעיקר באמריקה הלטינית. הוא התחיל עם מסדר בשם “פיוס העשירי” שהחליט בזמנו שלא לציית להחלטות הוואתיקן אחרי “קונציל הוותיקן השני” (כי ההחלטות היו בעיניהם בגידה בקתוליות השמרנית). בין הבישופים שהוא החליט לקבל מחדש - ריצ’רד ויליאמסון, מכחיש שואה (וכנראה גם לא היחיד).

כדי להבטיח שלא יקרה חלילה וחס שהמתונים והרפורמיסטים יזכו לדריסת רגל, נקט בה”ע בתרגיל שבדרך כלל שמור ליחסי ביבי עם אפללו. כנראה שסקנדל אחד לא הספיק לרצינגר, כי הוא המשיך בהצעה לכמרים האנגליקנים השמרניים, שהפריעו להם הרפורמות בכנסייה האנגליקנית (נשים יכולות להיות מוסמכות ככמרים, הומוסקסואלים מתקבלים, וכו’), להצטרף לכנסייה הקתולית. כמרים קתולים רגילים, זאת יודע כל ילד אירי, נשבעו לפרישות ולא יכולים להינשא. הכנסייה האנגליקנית דווקא מתירה נישואין של כמרים. מה יעשו האנגליקנים-לשעבר הנשואים? בה”ע מוכן לקבל אותם. הקתוליות היא כיום הדת הגדולה ביותר בעולם, ויש לה פנים רבות - במערב, בעיקר, ניתן למצוא קתולים רבים שכלל אינם שמרנים, אלא מבטאים דעות ליברליות למדי בנושאים רבים - הם ישמחו להסמיך נשים מתאימות ככמרים, חלקם תומכים בכך שכמרים קתולים “מקוריים” שינשאו, או בהכרה בהומוסקסואליות. הם נלחמים למען צדק חברתי ונגד משטרים דיקטוטריים, גם כשאלה האחרונים באים מן הימין השמרני ונלחמים בקומוניזם האתאיסטי. רצינגר לא מתכוון לרצות את כל אלה כשהוא מותיר לאנגליקנים הפורשים, הנשואים, לא לנטוש את נשותיהם מאחור: כמו במקרה ביבי והפורשים (וכל כך הרבה דילים דומים בעבר), גם ראצינגר מציע לאפללואים שלו תנאים מועדפים.

בה”ע הספיק גם לעצבן דתות אחרות ולהרוס חלק מעבודתו של יפ”ה בתחום הדיאלוג הבינדתי, ומן האפיפיורות ישחרר בדרך כלל רק המוות, מה שאומר שבה”ע ימשיך לעורר סערות גם בעשור הבא.  מה עוד צפוי בעשור הבא?  קשה לדעת, אבל אין לי מה לדאוג - כבר דווח כי ישנו גידול במספר חוקרי מדעי הדתות.

 

כמעט חשוב כמו המהרישי, וגם הוא נפטר… 

מה הגבול בין טירוף לאדיקות דתית?

שאלה ישנה-נושנה, שכבר בימי הנביאים הועלתה - מתי זה לגיטימי להתנהג בצורה מסוימת בגלל אמונתך הדתית (או כמו שחלק מן האתאיסטים מתריסים: “כי החבר הדמיוני שלך אמר לך”), ומתי מדובר במחלת נפש? כמובן שמחברי התנ”ך לא הכירו את רפואת הנפש המודרנית (אם כי הם בטוח כבר הכירו את סוגיית האחריות הפלילית של חולה הנפש, החביבה כל כך על עורכי דין פליליים). אבל גם הנביאים הקדומים לאו דווקא מתארים קו ישר בין ההתגלות האלוהית והקבלה הציבורית. ולאחר מכן? מדוע החליטו עורכי התנ”ך להכניס ספרים מסוימים לספר-הספרים, בעוד שספרי נבואה אחרים נותרו בחוץ (וחלקם גם נעלמו כליל, אם כי מוזכרים בדברי הימים/ספרים חיצוניים אחרים)? האם הנביאים האלה רק חשבו שהם נביאים, אך למעשה היו ברטרוספקטיבה “משוגעים”?
וכיום? בעידן הרציונלי שבו אם יורד לך דם בדיוק במקום שבו היו פצעי ישו, אז כנראה שיש לך מחלת נפש, ואם אתה חושב שאתה המשיח, או שאת סוברת שהייתה לך התגלות נבואית, אולי יש לכם  סינדרום ירושלים (או מאניה דפרסיה, וכו’).

קחו למשל את ברוריה קרן. קרן הפציעה לפני כמה שנים בשמי העולם החרדי ככוכב עולה בתחום ההטפות לצניעות יתרה ולאורך חיים סגפני ביותר. תמר רותם מתארת אותה בכתבה מרתקת ב”הארץ” :

[…] הלבוש של ו’ אינו גחמה אישית. היא היתה חלק מקהילה קטנה של נשים, שהפכו את הצניעות לדגל, לביטוי עצמי ולאובססיה. על דעת עצמן, ללא הדרכת רב, הן מרבות בתפילות ובקריאת תהילים ומאמינות שנשים שמתלבשות בצניעות יביאו את הגאולה. לכן, על בגדיהן הארוכים והרחבים כאוהל, הן הוסיפו כיסוי ארוך שבו הן מכסות את הראש והפנים. בשנתיים האחרונות אפשר לראות נשים עם רעלה ברמת בית שמש, באלעד, בביתר עילית, בטבריה, בצפת ואף בשכונת בית ישראל בירושלים. ברחוב הראשי של רמת בית שמש הן צועדות, בדרך כלל בזוגות, ביד אחת הן מחזיקות את שולי הרעלה מעל האף, ובשנייה דוחפות עגלה.

א”ט בתצלום של פלאש 90

בכתבה של רותם, מתוארות רבות מן החברות בקבוצה של קרן כחוזרות בתשובה, אבל בינהן גם חרדיות (בעיקר ליטאיות אשכנזיות) “מלידה” שבוחרות לכסות את גופן במעין ניקאב או בורקה. המקרה של ו’ שפותח את הכתבה מספר על כך שבבית הדין הרבני - כביכול “מגרש הבית” (יחסית לבתי הדין החילוניים) של הדתיים - ראו בה הדיינים מעורערת בנפשה, בשל כיסויי הפנים והגוף. רותם מצד אחד מתייחסת למעריצות קרן כסוג של פמיניסטיות דתיות שמחליטות - במקום הרבנים - מהו גבול הצניעות (אין גבול…); אבל מצד שני גם מציינת:

התורה של קרן, שגורסת שאין גבול להחמרה מסוכנת. אפשר להתמכר לכך. כמו באנורקסיה. במקום להרעיב את הגוף, מעלימים אותו מתחת שכבות של בגדים.

צריך לציין בהקשר זה, שגם אם מדובר ב”פמיניזם דתי שלא על דעת גדולי הרבנים”, יש גברים שעומדים מאחורי התופעה, למשל הרב מיכאל אורי סופר, שכתב ספר שנקרא “עולמות של טוהר”, העוסק בצניעות נשים יהודיות בימי קדם.

כתבה אחרת, של שרי מקובר, פשוט מביאה עדויות מידי הנשים, שטוענות ל”הארה” מאז לבישת הבגדים המגבילים ואימוץ התנהגות לפיה “הבגד עושה את האדם” ובמקרה זה מונע מחשבות זימה אצל גברים שעלולים לראות את אחד מחלקי הגוף (עיניים, כפות ידיים וכו̵ חשופים:

“בהתחלה לבשתי רק שלוש חצאיות וגלימה. אחר כך קראתי שהרבנית קנייבסקי, דמות מאוד ידועה בציבור החרדי, היתה מכסה את שורש כף היד בחתיכת בד, כי זה אזור מאוד נשי. ואני הסתכלתי על המקום שבו מתחילות האצבעות של היד שלי, וראיתי שזה באמת נשי מאוד. חבל שגברים יסתכלו עליו וייכשלו. לכן גזרתי את הצד הסגור של הגרביים ואני לובשת אותן על היד, שיכסו את השורש, עד האצבעות. פעם הייתי הולכת עם הגרביים רק בחוץ. בבית זה הפריע לי. לאט לאט הכנסתי אותם הביתה, והיום אני הולכת לישון עם הגרביים וגם עם צווארון גבוה. כשמקבלים אור, מקבלים קדושה”.

עד לפני כשנה, לא שמעו חילונים רבים על התופעה (או לא העמיקו בה), ובטח שלא שמעו על קרן. ואז נעצרה “אמא טאליבאן” (להלן, א”ט) על ההתעללות בילדיה. באתר הפורומים החרדי “חדרי חרדים” ציינו כי בכירים בעדה החרדית באו לשלם ערבות ולעודד, וזאת למרות הסתייגויותיהם מדרכי נשות הטאליבאן מבית שמש, בגלל קרבת משפחה לא”ט. נתלו גם פאשקעווילים לתמיכה בה

מקור: אתר “חרדים” ; צלם: יואל רייזנר (כנראה, במקור ללא קרדיט)

לא ברור מי עומד מאחורי הפאשקעווילים, אומר אתר “חרדים”. א”ט מתוארת בו כאישה “הידועה כתמהונית” ואשר משפחתה “נחשבת בסביבתה כבעייתית, כאשר הילדים לא קיבלו שום חינוך בבית ספר, אפילו לא חרדי קיצוני, ולא חונכו לעבודות בית ולניהול בית מינימאלי ביותר” . אבל ברור שיש תומכים שטוענים שמדובר, כרגיל, בקונספירציה נגד הציבור החרדי (במקביל לסיפור האם החולה ככל הנראה בתסמונת מינכהאוזן; והאם שהייתה חברה בעדת המאמינים של “הרב” אליאור חן, ושבנה מאושפז כצמח). חדשות 24 מציג פאשקעוויל שעליו חתומים מספר רבנים.

אז איפה הגבול בין אדיקות לשגעון? מצד אחד עומדת א”ט, ומצד שני עומדת הפרקליטות. הפרקליטות טוענת שא”ט מסרבת להתפשט מבגדיה, אפילו על מנת לעשות מקלחת, אפילו בכלא נשים. כתוצאה מכך, בגדיה מעלים עובש ועל גופה פצעים זיהום עור שנובע מהמחסור באוורור. היא מסרבת, בתור טבעונית אדוקה שבנתה לעצמה תפריט סגפני ייחודי, לאכול את האוכל המוצע בבית המעצר. הפרקליטות טוענת שהתנהגות כזו אינה עולה בקנה אחד עם נפש בריאה, וגם שלחה את א”ט לבדיקה פסיכיאטרית.

יגאל סרנה פגש לאחרונה את אב המשפחה, אותו הוא מתאר כאדם חלש שנתן לא”ט להכתיב את הטון בבית. והטון, טוען סרנה, היה טירוף:

היא עטופה, אטומה, עיוורת תחת 27 שכבות בגדים, מעילים ושמיכות. בבית היה לה אוהל צניעות מעל האמבטיה. בכלא היא מתרחצת בבגדיה שאחר כך מעלים עובש

סרנה גם מספר שא”ט הייתה עצמה קורבן להתעללות כילדה, והפכה למבוגר מתעלל. סרנה גם כותב כי

גם השם הוא שחקן מרכזי בסיפור הזה. בדת יכול אדם לתלות באל ובחוקיו כל טירוף. בחסות החתירה לצניעות וטוהר מתרחשים הדברים הכי טמאים. גם עתה נחשבת אשתו האסירה לצדיקה בחוגיה. מפקד בסיס חיל האויר בו שירת, טייס בכיר שחזר בתשובה דיבר על קדושתה. כל מה שנגלה בחקירה, הכאה וגילוי עריות, נתפס בקרב חסידיה וחרדים אחרים לעלילה, אי הבנה, שלב בגאולתה דרך הביבים. אלוהים מחלק זיכיונות לכל מטורף.

מעבר לסנסציונליזם, יש כמה אלמנטים מעניינים לחוקרי הדתות והחברה בסיפורה של א”ט .

ראשית, אם היא אכן לוקה בנפשה, מה הוביל עשרות נשים להפוך לתלמידותיה ומעריצותיה, ולהמשיך לתמוך בה גם כיום וגם אל מול תגובות שליליות לאופנת הא”ט בתוך החברה החרדית עצמה?

קיימות לעיתים טענות וישנם סיפורים על מנהיגי כתות שסובלים ממה שסטארק וביינברידג’ קוראים לו “מקור פסיכופתולוגי” לפעילות הקבוצה. האם מדובר בקבוצה של “חסידות שוטות” של אישה שבעצמה לקתה בשיטיון?

זאת לא א”ט, אלא האם מפרשת אליאור חן, שימו לב לדימיון בלבוש
אולי לא. מקרה א”ט אינו המקרה היחיד בשנים האחרונות של קבוצות חריגות בקרב חרדים, חרד”לים ובעיקר המתחזקים והחוזרים בתשובה מבינהם; ובעיקר הנשים. כמובן שמקורות ההשוואה העיקריים לתיאוריה הזו היא “שיטת המגירות” של סילבי דהרי, חסידיו של אליאור חן וחסידות א”ט. בצפת, בית שמש וקהילות דומות, ניתן למצוא חרדים (ובעיקר חרדיות) ששומרים על טבעונות קיצונית או מטילים על עצמם איסורים וסיגופים נוספים על אלה שמטילים הרבנים על הקהילה בכל מקרה. אבל אולי מדובר בהחלטה כמעט-רציונלית - להתמודד עם הלחצים הרבים המופעלים על אישה חרדית, ובעיקר על חוזרת בתשובה, להיות מעיין “סופר-וומאן” - גם נסיכה שכבודה בבית פנימה וגם מפרנסת התומכת בלימודיו של בעלה ובתוך כל זה - גם אדם המנסה להתמודד עם רוחניותו הוא ועם לחצי המציאות (ברמה האישית - מחלות, משברים כלכליים וכל הדברים האחרים שקורים בחיים; וברמה הקולקטיבית - אירועים טראומטיים כמו פינוי רצועת עזה, פיגועים ושאר מרעין בישין). אם מגדירים מחדש את הרוחניות (אופנת א”ט כלבוש אשר מביא את לובשיו ובני משפחתה לרמה רוחנית גבוהה יותר) ואת הצורך במגע עם החוץ (עבירה גדולה, אפילו להיכנס למכולת שבה יש גברים; יש להשתמש בילדים בתור מלווים ודוברים, כמו אצל עיוורים), הופכים חלק מן הלחצים האלה ללא-רלוונטיים, להבלים.

ועוד על לאומנות ויהודים משיחיים

לפני כשבוע פרסמתי פוסט על רדיפה שיטתית של יהודים משיחיים בישראל, והקשר לפרשת יעקב טייטל, שגם הצליח לפגוע בנער משיחי. בין היתר ציינתי שם איך תערובת של תיאולוגיה לאומנית שרואה במדינת ישראל חלק מן הישועה שתביא לביאה השנייה של ישו, לבין ניסיון להיות יותר צדיק מן האפיפיור, מוביל להתבטאויות לאומניות למדי בכתב העת של היהודים המשיחיים

אילוסטרציה (מחווה לתום, כמובן): ספירת העומר, הרס”ר!

***
בינתיים הזדמן לידי הפוסט המעניין של תום שכותרתו “מיהו אזרח, מהי נורמליות” - תום לוקח את הכתבה בנושא היהודים המשיחיים, ומצביע על הצורה שבה יובל אזולאי (העיתונאי) והמרואיינים מדגישים את השירות הצבאי כסמל לאזרחותם האולטימטיבית. המרואיינים אצל אזולאי ב”הארץ” כולם מדגישים כי שירתו בצבא (אם אפשר, בקרבי), ואם זה לא אפשר (כי המרואיינת היא אישה), היא מדגישה כי תרמה את פרי רחמה לצבא. במקרה הזה, נראה לי (כמו שתום באמת גם אומר) שמדובר בניסיון להצביע על “כמה אנחנו שייכים”, אבל כמו שהראתי, ללאומנות של היהודים המשיחיים גם שורשים תיאולוגיים ברעיונות של הנצרות האוונגליסטית בת ימינו.

פער המגדר בארגונים יהודיים בארה”ב

הבלוג Sociological Images (שהוא בלוג מעניין באופן כללי), מציג נתונים שהופיעו בכתב העת היהודי-אמריקאי Forward על חלקן של נשים בהנהגת ארגונים ומוסדות יהודיים בארצות הברית, ועל השכר הממוצע של נשים בארגונים אלה, שהוא נמוך יותר מזה של הגברים.

נשים כמנהיגות: פורוורד (או SI) לא בודקים כמה מן הארגונים הם אורתודקוסים (כלומר, מדירים נשים באופן שיטתי). ברשימת ראשי הארגונים ניתן לראות שנבחנו 21 ארגונים דתיים/חינוכיים. מתוכם, שליש (שבעה) הם מוסדות אורתודוקסים או חרדיים. אבל גם מתוך ארבעה עשר מוסדות נוספים (רפורמים, קונסרבטיבים, רקונסטרוקציוניסטים או על-זרמיים), יש רק מנהיגה אחת לארגונים הדתיים - הרבה ג’ולי שונפלד שעומדת בראש אסיפת הרבנים (Rabbinical Assembly) של התנועה המסורתית. בין 19 ראשי הפדרציות היהודיות הגדולות יש רק אישה אחת - ג’ניפר גורוביץ, המכהנת כראש הפדרציה של הקהילות היהודיות בסן פרנציסקו.

היהודי שמרוויח הכי הרבה כסף לשנה הוא אגב ריצ’ארד ג’ואל, נשיא הישיבה יוניברסיטי, עם שכר שנתי של 750,000 דולר (וזה אחרי מיידוף!). אחריו עומד ג’רי סילברמן, נשיא הפדרציה של הקהילות היהודיות בצפון אמריקה, שמרוויח 575,000 דולר לשנה. האישה שמרוויחה הכי הרבה כסף (כ-511,000 דולר לשנה) היא שרה בלומפילד, המנהלת של מוזיאון השואה בוושינגטון, ואחת מ-9 נשים בלבד שעומדות בראש ארגונים המדורגים כ”שירותים ציבוריים” (ששתיים מהן עומדות בראש ארגוני נשים יהודיות). באופן אירוני, מנכ”ל הדסה, ארגון הנשים היהודיות של צפון אמריקה, הוא גבר בשם ריק אניס.

וברמות הנמוכות יותר: למרות שקיים ייצוג-חסר לנשים בהנהגת הארגונים היהודיים (כולל אפילו בזרמים יהודיים יותר שוויוניים, באופן כללי הן מהוות 14% מן המנהיגים), הן מהוות 75%  מכלל העובדים בארגונים יהודיים. ולמרות שנשים מהוות שלושה רבעים מכלל עובדי הקהילות היהודיות, חלק ניכר מן הקהילות היהודיות (65%) לא מציעים חופשת לידה בתשלום מלא (55% מציעים חופשת לידה ללא תשלום ו-10% לא מציעים כלל חופשת לידה); ורק 7% משלמים על חופשת לידה של 12 שבועות או יותר. שוב, החישוב כולל את הקהילות היהודיות מן הזרמים היותר שוויוניים, שמחזיקים “חזנית” או “רבה” (ברור שרוב הנשים עובדות בארגונים אלה ואחרים בתפקידים מנהלתיים, ותחת סוג המשכורות המכונות “שכר לנשים”).

ערכים סוציאליים יהודיים הם אולי דבר נחמד לדבר עליו בהקשר של “גמילות חסדים” (אורתודוקסים) או “צדק חברתי” (פרוגרסיבים למיניהם), אבל בשורה התחתונה - ארגונים יהודיים דתיים בארצות הברית פועלים מהבחינה הזו כמו שילוב קטלני בין דת שהיא עדיין שמרנית (גם אם מרבית הארגונים לא מדירים נשים ברמה הפורמלית) והעולם הקפיטליסטי, שבו זכויות סוציאליות הן משהו שכנראה נשאר על הנייר של הרב/ה בדרשה השבועית בבית הכנסת או ב”טמפל”.

טייטלוגיה ושנאת יהודים משיחיים

אחרי פרסום מעצרו של יעקב טייטל התפרסמו גם המעשים שמיוחסים לטייטל - בין היתר הפיגוע נגד פרופ’ שטרנהל והפיגוע נגד משפחת אורטיז.

לגבי האחרון, ראיונות אוהדים פורסמו בכל כלי התקשורת עם משפחת אורטיז. הטוקבאקים כמובן היו פחות אוהדים ובין היתר התייחסו לציטוט האם שהיא בהלם ש”יהודי כמוה” עשה את המעשה. הטוקבקיסטים מיהרו להטיח באם שטייטל אינו “יהודי כמוה”, כי היא אינה יהודיה, אלא משתייכת ל”יהודים המשיחיים” (יהודים שמאמינים בישו).

השופט העליון האמריקאי אוליבר ונדל הולמס התבקש פעם להגדיר את הגבול בין חופש הביטוי לבין פרסומי תועבה, והציטוט המפורסם שלו אומר ש”"I can’t define it, but I’ll know it when I see it.” לי קשה להגדיר מה הגבול של העולם היהודי, אבל אמונה בישו כמשיח נראית לי, ללא ספק, כמשהו שאינו יהדות מנקודת המבט שלי, “מן הבטן”. גם בית המשפט העליון פסק בזמנו שיהודי משיחי מזימבבואה לא יוכל לעלות לארץ במסגרת חוק השבות. היהודים המשיחיים מעמידים אתגר אינטלקטואלי בהקשר זה, של “גבולות היהדות המקובלת”. פעם, לפני שמדינות קבעו מהי זהותו של אדם, היו עוד קבוצות שחיו אי שם בין היהדות לנצרות (וצאצאי חלקם ממוקמים היטב באליטות הישראליות); כיום הדבר מהווה אתגר לא קל לשאלת אזרחותו של אדם במדינה “אתנית-לאומית” כמו ישראל, שבה האזרחות נקבעת בין היתר על פי השיוך הדתי-אתני. מעניין לראות איך העלון של היהודים המשיחיים בישראל משתמש בשיח לאומני, וכמובן שמקיים קהיליות בשטחים (אורטיז עצמם גרים באריאל) - לדעתי לא מתוך ניסיון להיות “יותר קתולי מן האפיפיור” (כלומר, להוכיח את נאמנותם ואהבתם למדינה), אלא מתוך שכנוע עצמי דתי. כמו שכותבת מנהיגת הקהילה בהקשר של נאום אובמה בקהיר:

מוקד הבעיה כיום היא העובדה שהעם כולו רחוק מאלוהים - בין אם המדובר במתיישבים והמתנחלים ביו”ש - […] חלקם דתי קיצוני, או ביתר העם - דתיים כחילוניים כאחד, כולל גם אלה המתגוררים בתוך גבולות הקו הירוק. לחרדים יש אמנם להט לאלוהים אך הם אינם יודעים אותו. בהעדר בית-המקדש, אין להם גישה אל נוכחותו של אלוהים, היות ואין להם דרך לכפר על חטאיהם.[…]

הבטחתו של אלוהים שלא להשמיד שוב את ישראל (ראה ירמ’ ל”א) עמוד תעמוד, גם אם, חלילה, יהפוך הנשיא אובמה לאותו אויב מאיים. ישראל עשויה אז לספוג אסון כבד, ממש כפי שקרה בימי המקרא ולכל אורך ההיסטוריה שלה, אך היא תתמיד בעמידתה, ושרוד תשרוד.[…]

מעבר למישור האינטלקטואלי, היהודים המשיחיים מרגיזים הרבה מאוד אנשים ומעוררים אצלם את כל החרדות הקולקטיביות-היסטוריות מפני מיסיונריות נוצרית (בישראל קיים מאז סוף שנות ה-70 חוק נגד פעילות מסיונרית, שנוגע בעיקר, או אך ורק, למיסיונרים נוצרים). טייטל מהבחינה הזו אינו “עשב שוטה“. אני מוכנה להעריך (ואשמח להיווכח שאני טועה) שאם יעשו משאל עם בישראל בנושא “גירוש יהודים משיחיים” מישראל, יהיה רוב מוחץ לנקיטת פעולות של המדינה בנושא. לפני כשבועיים פרסם עיתון הארץ ש”יד לאחים” מפעיל רשת שלמה של פקידים במשרדים ממשלתיים שמטרידים בדרכים שונות את היהודים המשיחיים:

בזימבבואה הבחין צ’, אזרח ישראלי מאזור ירושלים, שתוקף דרכונו פקע. הוא התייצב במשרד הפנים, ביקש לחדש את הדרכון ושילם 250 שקל אגרה, בהנחה שהדרכון החדש יהיה בתוקף לחמש השנים הבאות, עד שייאלץ להאריך את תוקפו שוב. אלא שהפקידה במשרד הפנים הגבילה את תוקף הדרכון החדש לשנה אחת בלבד. “כששאלתי אותה מדוע, היא שאלה אותי אם קיבלתי כבר זימון לתשאול במשרד הראשי”, אומר צ’. “עניתי שלא והיא אמרה שאקבל אותו בדואר”.

כששב מהטיול באפריקה מצא בתיבת הדואר שלו זימון לתשאול, שייערך באחד הימים הקרובים. “אני יכול לנחש מה הם רוצים לשאול אותי ומה הם מבקשים לדעת”, הוא אומר. “אני מכיר את ההליך הזה ממקרים אחרים שבהם פעילים בקהילת היהודים המשיחיים נדרשים לספר למשרד הפנים על אמונתם הדתית”. 

ועוד קצת

י’, תושב כפר סבא, עבר תשאול כזה לפני שנתיים ובעצת פרקליטו אף הקליט את השיחה. פקידה נבוכה שאלה אותו מה הוא עושה בקהילת “המעיין” ודרשה ממנו הסברים למידע אודותיו שהצטבר במשרד הראשי בירושלים. “הופתעתי”, אומר י’. “על השולחן של הפקידה ראיתי תיק עב כרס שבנוי כולו מחיי הפרטיים ומאמונתי הדתית. תהיתי למה זה עניינו של משרד הפנים, למה זה בכלל עניינו של מישהו”. “אז כותבים לי ככה”, אמרה לו הפקידה, “זה הקטע שאני אמורה כאילו להתמקד בו, שהפכת להיות ‘זקן’ בקהילה, כאילו איש חשוב מאוד בקהילה או משהו כזה”. אחר כך היא עימתה אותו עם פרטי מידע והוא התבקש להעיר עליהם: “אתה משתתף בוועידות ולימודים בכתבי קודש”, “אתה מלמד ועובד בארגון שעוזר לאנשים נזקקים במזון ובביגוד” (”אני מתנדב. אני לא עובד שם”, הוא העיר), “חוץ

פנינה קומפורטי. לקוחות שהיו מספרים כמה נהנו מהעוגה, עברו כאן ואפילו לא הסתכלו לכיוון צילום: תומר אפלבאום מזה, אתה גם בעד בעלי חיים” (”זה חדש”, העיר), “אתה ואשתך מנהלים קבוצות של חיי משפחה, לעזור לאנשים ולזוגות לשמור על היחסים ביניהם”. את הפרט האחרון י’ אישר והוסיף, “אבל אני לא רוצה למסור מידע על אנשים”. הפקידה מיהרה להבהיר: “לא, לא, לא. אני צריכה לשאול אותך רק על עצמך. על מה שאמרתי לך עכשיו, אני צריכה לבנות תשאול”.

כמה דברים מטרידים יש בכתבה הזו, לא רק אחד. טייטל כמובן לא לבד ברדיפת המשיחיים - גם אם אחרים לא יהיו מוכנים לשלוח להם חבילות נפץ בדואר, הם יהיו מוכנים לנצל כוח משרדי ממשלה על מנת להציק לאזרחים ישראלים אחרים (אני כבר לא מדברת על השחיתות והפגיעות של המאגרים הממשלתיים לכל אינטרסנט).

קל לשנוא יהודים משיחיים. הם מעצבנים כי הם טוענים שהם יהודים, למרות ש99.99% מן היהודים יגידו שאין דבר כזה יהודי שמאמין בישו. הם טרחנים שעוד מעט יתקנו אותי בהערות ויטענו שכותבים “ישוע” (הם לא צודקים ולא טועים, אבל ישו היא הדרך המקובלת בשפה העברית). כמו כל מישהו שמשוכנע שהוא ראה את האור, הם נודניקים שמנסים לשכנע אותך. הבעייה היא שההדרה של קבוצות דתיות חריגות ושונות בישראל - תוך שיתוף פעולה של פקידים במשרדים ממשלתיים - היא דפוס שנטוע היטב, לא משהו שמשויך רק ל”עשב שוטה”.

רוחניות - לא שחור ולבן (הדרן)

בפוסט הראשון שלי בבלוג הזה, התייחסתי למייל שקיבלתי, שתיאר את גווני-הגוונים של הרוחניות היהודית החדשה. משום מה, ברשימה הארוכה שם הייתה חסרה אמנם רוחניותו של הטייקון, אבל מספר כתובות שהתפרסמו בסוף השבוע מפצות על הפער הזה ומדווחות על הקירבה בין אילן בן דב לבין רב ספרדי בשם יאשיהו פינטו.

ה”רוחניות” הזו (עם או בלי מרכאות) לא תמיד מתקבלת בברכה על ידי הצופה מן הצד. נעה ידלין כותבת ב”עין השביעית” כי המילה רוחניות הפכה “לכזו המתארת מי שבצד רדיפת בצע עוסק גם במיני הבלים אסקפיסטיים ואמונות תפלות, ועושה זאת על פי רוב בצורה מופגנת, פטפטנית ואקסטרווגנטית”. שרון אסיסקוביץ כותב בבלוג שלו שעליו להתנצל בפני שרי אריסון. הוא מאלה “שחשבו שהיא אדם הזוי, בעקבות ההתבטאויות שלה חסרות הקשר אל המציאות. מסתבר שהיא פשוט התוודתה בריש-גלי על הנורמות הרווחות בקרב (חלק מ)עשירי ישראל. מסתבר שלא צריך ללמוד כלכלה ו/או מנהל עסקים כדי לדעת איך לעשות כסף, או לייעץ איך לעשות כסף.”

מצד אחד, קל להבין את הביקורת של אסיסקוביץ ושל ידלין. הרוחניות של אותם טייקונים נראית למתבונן מרחוק כמו רוחניות מזויפת, מפלסטיק. עוד מוצר אופנתי להתהדר בו, שגורם לכם, כמו ארוחה במסעדה מפוארת, חופשה ביאכטה שלכם בקאריביים או הנעליים של גוצ’י, להרגיש כמו מיליון דולר (משחק מילים מכוון… ). מעניין במיוחד לקרוא את גרסת ה”ללכת עם ולהרגיש בלי” של פינטו, שבעצם הופכת את הרוחניות היהודית ל”מוצר” שאפשר “לקנות” רק חלק ממנו - החלק שגורם לך להרגיש טוב עם עצמך, ללא קבלת עול מצוות בנוסח האורתודוקסי הקלאסי: “אנשי העסקים נמשכים אל הרב פינטו, בין השאר משום שהוא מקבל אותם כפי שהם, ולא מטיף להם לזנוח את אורח החיים החילוני. “הרב לא מטיף לחזור בתשובה”, אומר בן זקן, שמקורב במיוחד אל הרב. “מבחינתו התשובה היא לא שתלבש חליפה ומגבעת. אם אפשר - טוב, אבל התשובה האמיתית היא שתהיה יהודי טוב בהתנהלות בין אדם לחברו. כל האנשים שקרובים אליו נהפכו לאנשים טובים יותר ומועילים לחברה. יודעים שיש נזקקים ושצריך לעזור להם”. תוסיפו את זה לעובדה שאנשי עסקים שונים מתחככים ומשודכים לטובת עסקאות באירועי פינטו והנה לכם הגירסה היהודית למועדון גברים אקסקלוסיבי בריטי: מין Old Boy Club עם כסות רוחנית. זה אגב לא משהו חדש לגמרי: חלק מן האגודות הסודיות והטקסיות מהסוג של הבונים החופשיים שימשו בדיוק לצורך זה, כולל הדרת הנשים (שהרי לא תצפו מן הרב פינטו, סובלני ככל שיהיה, לתת לנשים להשתתף כשוות באירועיו).

צורות הרוחניות החדשות האלו גם מעניקות לגיטימציה לאנשי העסקים המשתתפים בהן ולדרך חייהן. אין פה מהפכניות או ניסיון לדחות את העולם (אם לחלוק על ידלין - לא כל הדתות או צורות הרוחניות מייצגות רוח של פרישות ושל דחיית העולם הגשמי, World rejecting כמו שרוי וואליס קורא לזה; יש גם תנועות, ודווקא ממסדי הדתות הגדולות בתוכן, שהן דווקא World Affirming ).  קיימות דתות ש”מאשימות” את העני במצבו (ונותנות לעשיר לגיטימציה להמשיך להתעשר), וברגע שהיא דומיננטית, כל דת גדולה מנסה לשמר את הסטטוס קוו בחברה “שלה”, לא לעשות מהפכות רוחניות. האם יש כאלה שהרוחניות החדשה (בן דב, אריסון) מעצבנת אותם, אבל הרוחניות ה”שורשית” של לבייב לא?

למי שמעוניין לקרוא חומר אקדמי יותר על הפיכתה של הדת ל”מוצר”, כדאי לקרוא גם את תומאס לוקמאן (שוב ויקיפדיה). לוקמאן כותב על “דת שקופה”, שבניגוד לדתות שאנחנו מכירים באופן אינטואיטיבי, כוללת רוחניות שסיגלה עצמה לעולם הקפיטליסטי ולכללי השוק. תיאוריות שלמות בסוציולוגיה של הדת, אכן, מנתחות דת והמרת דת כתהליכים “כלכליים” של בחירת מוצר ב”שוק הרוחני”, בחירה רציונלית לחלוטין, מה ששוב מחזיר אותנו לסוג ה”שכר” שניתן לקבל מרוחניות מן הסוג האריסוני:

- פחות רגשות אשמה על זה שאתה עשיר

- הרגשה שאתה עושה משהו למען הכלל בעצם פעילותך הרוחנית (”השינוי מתחיל מתוכנו” - לא מתשלום מיסים גבוהים יותר של הסופר-עשירים; או ממערכת חינוך טובה יותר; או השד יודע מאיזה גורם חיצוני, אלא פשוט מתוכנו)

- במידה ופועלים בדגם הפינטואי, רשת חברתית לעסקים חדשים

- ובמידה ופועלים בדגם הפינטואי גם יחסי ציבור טובים

ילדים אתיופים בבתי ספר בפתח תקווה ועל מגמות הייחודיות בציבור הציוני-דתי

יובל גורביץ’ כותב פוטס מעניין בנושא מצוקתם של ילדי בית הספר ממוצא אתיופי בפתח תקווה - שעם רובו אני מסכימה. גורביץ’ קודם כל שם את העובדות על השולחן: קיימת דרישה שילדים ממוצא אתיופי ילמדו בבתי ספר דתיים, ואם לא, מוטל הגיור שלהם בסכנה. אם אני לא טועה, אחת מן הדרישות של המפלגות הדתיות ושל הרבנות, להסכמתן לעלייה ההמונית של ביתא ישראל לארץ, הייתה שילדי ביתא ישראל ילמדו בבתי ספר ממלכתיים-דתיים. רבים גם נשלחו לפנימיות ממלכתיות-דתיות, הרחק מהוריהם. יצוין, כי היהדות האורתודוקסית אכן מטילה ספק בחלק מן המנהגים של יהודי אתיופיה. מכיוון שיהדות אורתודוקסית היא בעלת השררה במדינת ישראל, היא שמה עצמה במקרה זה כריבון - ולא מציגה אלטרנטיבות ליוצאי אתיופיה או לציבור הרחב. רק הבוקר דווח כי הרב הראשי שלמה עמאר דחה הצעה של שר החינוך כי התלמידים ישלחו לבתי ספר חילוניים שבהם הם יקבלו תל”י (תגבור לימודי יהדות). בניגוד לכל אזרח אחר במדינת ישראל, ליוצאי אתיופיה אין את הזכות לבחור, באיזה מוסד חינוכי יתחנכו בניהם ובנותיהם, המדינה כבר החליטה בשבילם. המודל הפטרוני הזה בעיסוק עם יוצאי אתיופיה קיים גם בתחומים אחרים, אבל בולט במיוחד בכל הקשור לחינוך. ולמרות מודל פטרוני מסוג זה, 25% מן הנוער ממוצא אתיופי נמצא במצב המוגדר כ”נשירה סמויה” ושני-שליש מוגדרים כנוער בסיכון ושיעור כפול של נוער ממוצא אתיופי משתמש בסמים, לעומת בני נוער ותיקים. עם אמא-מדינה פטרונית כזו, עדיף להיות יתומים.

האירועים בפתח תקווה מעידים על עוד עניין, שמעניין שגורביץ’ לא התייחס אליו. ב-20-30 השנים האחרונות קיימת מגמה מוגברת של  דתיים-לאומיים להתרחק מן הממ”ד הרגיל - כי הוא לא השגי מספיק, כי הוא לא “דתי” מספיק או כי סתם כי יש שם יותר מדי חפיפניקים (כלומר, מסורתיים שהוריהם החליטו לשלוח אותם לממ”ד  - ואהייה זהירה כאן, כי כמובן אין לי נתונים, אבל די ברור לי שימצא מתאם סטטיסטי בין מוצא עדתי ומעמד כלכלי לבין הבחירה לא לשלוח ילדים לממ”ד).

למשל רשת צביה/נעם, הוקמה על ידי יוצאי מרכז הרב, חרד”לניקים בהתהוות, כדי לא להתערבב עם החפיפניקים של הממ”ד. בתי ספר פרטיים וייחודיים, שכיום מצביעים עליהם - ועל ההורים ששולחים את ילדיהם אליהם - כאל סכנה לחינוך הממלכתי או לשוויוניות בחינוך - הם ממש לא המצאה של הסמולנים-החילונים-היאפים-עם-הג’יפ-מרמת-אביב. ההיפך. בזמן שהמיינסטרים של הציבור הדתי-לאומי הלכו לקפץ על גבעות ולראות בעצמם את החלוצים הציונים האמיתיים החדשי, הם גם החליטו להשיל מעליהם, כאליטה אמיתית, את כל אלה שלא דתיים מספיק, או לא אמידים מספיק, כדי ללכת לבתי הספר שלהם.

בתי הספר בפתח-תקווה לא חורגים פה, להיפך - הם עומדים בראש המחנה (לא ידוע לי למה - אולי מערכת הממ”ד בפ”ת הייתה גרועה). כבר בתחילת שנות ה-80, החליטה קבוצת הורים לפתוח את “דרכי נועם” (אחד משלושת בתי הספר שסירבו לקבל תלמידים, השניים האחרים הם בתי ספר של קבוצות הורים שפרשו מ”דרכי נעם”), ברוח המרכזניקים. אם אתה דתי שאינו יוצא אתיופיה בפתח תקווה, ולאו דווקא מרכזניק, עומדות בפניך שתי אפשרויות: להצטרף לאחיך האליטיסטים, שהקימו בתי ספר שחוסמים את המוני העם מלבוא בשעריהם (בנימוקים דתיים או אחרים), או לשלוח את הילד לבי”ס ממ”ד, שבו מרבית התלמידים הם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך - נו, אלה שלא מסוגלים להרשות לעצמם בי”ס פרטי, אבל גם מסיבה כלשהי, למשל מגבלות הרבנות, לא יכולים לשלוח את הילדים לבי”ס ממלכתי רגיל, אפילו לא לבי”ס תל”י.  ומי ההורה שירצה שילדיו ילמדו עם ילדים שנתוני הפתיחה שלהם גרועים? ומי ההורה שרוצה ללכת לבית הכנסת ולשמוע* שבבית הספר של הבן של שרוליק כבר ממש לומדים תלמוד בכיתה ב’ או ספר הזוהר בכיתה ג’ (שלא לדבר על רמת המתמטיקה והאנגלית), והבן שלך עדיין מתקשה עם ללמוד לקרוא ולכתוב, כי בכיתה אחוז גבוה של עולים שצריך קודם כל ללמדם עברית? אגב, שרון אסיסקוביץ כותב בבלוג שלו בקפה שגם בתי ספר פרטיים לא רשאים לסנן תלמידים על פי מוצא וזה נכון, אבל אני מתארת לעצמי שהטענה שלהם היא שהם מסננים על פי רמת דתיות/רמה אקדמית, ושה”אתיופים” פשוט לא מתאימים לרמה התורנית של בית הספר.

כמובן שכגרורה של העניין הזה, התהליך הזה תרם להקצנה רצינית בציבור הציוני-דתי - כי אם המוסדות המרכזניקים נחשבים לטובים שבהם והברירה השנייה היא, נו, בררה, אז הילדים סופגים את הערכים המרכזניקים בבית הספר. להיות מתון או “שמאלני”? לא בבית ספרנו, ותשאלו את כל אלה שהלכו לבתי ספר דתיים - אפילו ל”פלך”, “הרטמן” או ל”הימלפרב” המתונים יותר (שאכן לא שייכים לזרם הקוקיסטי, אם כי מדובר במוסדות אליטיסטיים) - וסבלו שם מהצקות בגלל דעותיהם המתונות.

מקור שם בית הספר, אגב, בטענה, שדרכיה של התורה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום. כמה ציני.

===

* חילונים יקרים: אתם לא באמת חושבים שבבית הכנסת מתפללים, נכון? מרכלים, מדברים, קוראים את העלונים.

רוחניות יהודית בישראל (ובכלל) - לא שחור ולבן

מישהו שלח לי במייל מסמך שחיבר/ה אלמוני/ת:

מגדיר זרמים דתיים בישראל

 

בעבר היו בישראל שלוש הגדרות למידת דתיותו של האדם: חילוני, דתי וחרדי.

עם השנים נתווסף גם ה”מסורתי” ככינוי לאלה שעושים קידוש בשבת ואחר כך

הולכים לראות את בית”ר ירושלים. ניסיונות חוזרים של הזרמים הרפורמים

והקונסרבטיביים, בגיבוי כסף גדול מארצות הברית, לתקוע כאן יתד, נחלו מעט

מאוד הצלחה.

 

בשנים האחרונות המצב הזה השתנה. הנה מגדיר קצר לכמה מהזרמים הדתיים

שפעילים בארץ בשנים האחרונות.

 

אלוליסטים

ע”ש בית המדרש אלול בירושלים. חילונים גמורים שמקבלים הרגשה שהם חוזרים למקורות

בכך שפעם בשבוע הם לומדים כמה טקסטים מארון הספרים היהודי.

אלוליסטים הוא גם כינוי גנאי בפי אלה שחושבים שלימוד תורה צריך להיות

יותר משמעותי.

סימן זיהוי: משקפיים עגולים.

ביטוי: “תראו את האלוליסט הזה, לא יודע לפתוח דף גמרא לבדו[פנינה מיזליש] , וחושב שהוא כבר תלמיד חכם”.

 

בֶרגים

כינוי לישראלים שלומדים קבלה במסגרת “המרכז לקבלה” של ד”ר ברג.

אחד  המאפיינים של הקבוצה הוא שהלימוד והפעילות במסגרת המרכז לא מובילה לשמירת  מצוות.

בעיני הציבור הדתי, אנשי המרכז, שעם שורותיהם נמנים כוכבים[פנינה מיזליש]  בהוליווד שאינם נדרשים להתגייר. מדובר בכת שאין לה שום קשר אמיתי ליהדות.

חברים רבים בה באים משכבות סוציו-אקונומיות גבוהות.

סימני זיהוי: הזרקות בוטוקס (גם לגברים).

ביטוי: “הברגים האלה תפסו גובה מאז שמדונה מגיעה לתפילות”.

 

ברסלברים

חסידות ברסלב קיימת כבר מאתיים שנה, ובעשורים האחרונים, התווספו לגרעין הוותיק של החסידות קבוצות שונות של חוזרים בתשובה, שלא התקבלו בברכה אצל  הוותיקים.

מבחינתם, רק מי שאבות אבותיו השתייכו לחסידות יכולים לכנות את עצמם ברסלברים, וכל המצטרפים החדשים,

במיוחד אלה מבני עדות המזרח, הם מתחזים. ובכל זאת, חסידי ברסלב החדשים הם הפלג התוסס ביותר בעולם החסידי

היום, ובניגוד לחסידי ברסלב הוותיקים, שלא שונים בהרבה מחרדים אחרים, יש להם אופי ייחודי. הם שומרים על קשר חם ואוהב עם חבריהם ועם בני משפחותיהם

מהחיים הקודמים, וחיים בקומונות של חסידי ברסלב גם במקומות כמו תל אביב

וערי גוש דן.

סימן היכר: כיפה לבנה גדולה, פאות ארוכות וחיוך שלרגע לא מש מהפנים.

ביטוי: “עזוב אותך, כולנו ברסלברים, אתה רק עוד לא יודע את זה”.

 

גבעונים

כינוי לסוג מסוים של תושבי המאחזים הלא מוסדרים בגדה, במיוחד אלה

המתגוררים באזור גב ההר שבשומרון. משלבים תפיסה דתית הדומה לזאת של

החרדים, עם לאומנות קיצונית, גישות של חזרה לטבע וניתוק כמעט מוחלט

מהמערכת הממלכתית של המדינה. מבחינתם, הדתיות-לאומיות של דור ההורים לא

טובה בהרבה מחילוניות.

סימני זיהוי: כיפה מצמר אלפקות, פאות פרועות ומכנסי שרוואל (גם לנשים).

ביטוי: “ההפגנה הייתה דווקא רגועה, עד שבאו הגבעונים והתחילו לקרוא לשוטרים נאצים”.

 

דתי אוטונומי

בדרך כלל אדם בשנות השלושים שלו, שגדל בציבור הדתי לאומי ומרד בסמכות הרבנים והפרשנות שלהם לתורה ולמצוות,

אבל לא רוצה לעזוב את המשפחה והחברים. במקום זאת הוא חי בקונפליקט מסוים כשהוא מנסה לחנך את ילדיו, בו

בזמן ללכת בתלם אך גם להסתכל לצדדים.

סימני זיהוי: כיפה סרוגה חדגונית, שמסתתרת בין קיפולי הקרקפת.

ביטוי: “אני דתי אוטונומי, מאמין באלוהים אבל גם דורש ממנו תוצאות”.

 

ציידי הרצאות

חבר’ה בשנות העשרים לחייהם, חלקם דתל”שים ואחרים חילונים, שנדבקו בבאג

היהדות שצורת הבילוי המרכזית שלהם היא נסיעה לשיעורים, ימי עיון וכנסים

שעוסקים ביהדות. הם צמאי ריגושים, ותמיד רוצים למצוא את המרצה שיגיש את

פרשת השבוע בצורה המקורית ביותר. הם מחליפים ביניהם מידע על חוגים סגורים

ליודעי סוד, ויהיו מוכנים לנסוע עד הצפון הרחוק או לנקודה הנידחת ביותר

בנגב, כדי לשמוע את המילה האחרונה על הרמב”ם. הם לא ממש עקביים בשמירת

מצוות, אבל תפילת נעילה של יום כיפור מול השקיעה מעל מצוקי מדבר יהודה

עושה להם את זה.

סימני זיהוי: כמעט תמיד נעים בקבוצות תוך כדי ניהול דיונים פילוסופיים.

ביטוי: “מהרגע שהשיעור נהיה קצת מסובך, כל ציידי ההרצאות ברחו ונשארו רק

הרציניים”.

 

דתי לייט

לא אמירה אידיאולוגית או רוחנית, אלא בעיקר בחירה של סגנון חיים. צעירים

עירוניים שנוח להם להישאר דתיים. אין להם ספקות כבדים באמונה, אבל הם די

אמביוולנטים בכל הנוגע לקיום המצוות כשהדבר פוגם בהנאות החיים.

סימני זיהוי: כיפה קטנה וצבעונית שבשעת הצורך נתחבת במהירות לכיס החולצה.

ביטוי: “אין לי בעיה לעשות את זה בדייט הראשון, אני דתייה לייט”.

 

דתל”פ

דתי לפעמים. צעיר דתי שהתפקר והפך לדתל”ש, אבל עם הזמן מוצא את עצמו נמשך

יותר ויותר לקיום מצוות, במיוחד אלה שיש בהן חוויה פולחנית משמעותית. עם

השנים הוא לומד לחיות וליהנות מכל העולמות: הוא שומר על חלק גדול

מהמצוות, אבל גם לא זונח את תענוגות החיים, גם אלה שאסורים.

סימני זיהוי: בדרך כלל הוא בלי כיפה, אבל כשהיא כבר שם, היא מתחברת בטבעיות

לראש.

ביטוי: “זה שהחלטת שאתה דתל”פ אומר שאתה כבר לא מזמין פסטה עם פירות ים?”

 

דתלשל”ש

דתי לשעבר לשעבר. בניגוד לדתל”פ הוא כבר עשה עוד שלב בחזרה אל חיקה החמים

של הקהילה הדתית. עם זאת, יש בו עדיין ספקות כבדים ומשיכה חזקה לעולם

החילוני. הוא יקיים את רוב המצוות, אבל ידבר בקול על אלה שנראות לו

מגוחכות ויחנך את ילדיו במסגרת ליברלית-דתית.

סימני זיהוי: טיקים קלים בכל פעם שמישהו רואה אותו עושה מצווה.

ביטוי: “הדתיים האלה כל-כך מעצבנים אותי, חבל שאי-אפשר לבנות קהילה רק של

דתלשל”שים כמונו”.

 

חרדי חדש

לא זרם מוגדר, אבל כינוי שמאחד תחתיו את כל סוגי החרדים שהגיעו למסקנה

שהחיים במאה ה-21 דורשים שינוי, אך לא רוצים לעזוב את הקהילה החרדית.

המרידה הקטנה הזאת יכולה לבוא באמצעות צריכת תרבות חילונית, גיוס לצה”ל,

יציאה לעבודה בסביבה חילונית, כתיבה בפורום האינטרנט “בחדרי חרדים”

ומגורים בשכונה חילונית. ההבדל הגדול הוא שהחברה החרדית מקבלת את זה

בשקט.

סימני זיהוי: חולצת כפתורים בצבע תכלת או ורוד. פאות מקופלות מאחורי האוזן.

ביטוי: “יש בסרט הזה קטעים לא צנועים, אבל אם אתה חרדי חדש, תסתדר עם זה”.

 

חרד”ל

זרם משמעותי בציבור הדתי שבשנים האחרונות מאמץ קודים הרבה יותר מחמירים

של קיום מצוות. בדרך כלל מגיעה ההחמרה יחד עם עמדות פוליטיות ימניות

מאוד. החרד”לניק שואף לאדיקות דתית שלא תיפול מזאת של החרדים, ולנאמנות

למדינת ישראל ברמה הגבוהה ביותר. הקשר למדינה אצל חלק מהחרד”לים נפגע

בעקבות ההתנתקות.

סימני זיהוי: ציציות בחוץ עם חוט תכלת לגברים. שמלות צבעוניות משתפכות לנשים.

ביטוי: “הבן החרד”לי שלי חזר מהישיבה והכריח אותי להוציא את הטלוויזיה מהבית”.

 

ישראלי-יהודי

מי שמנסים לחזק את הזהות היהודית שלהם במסגרת תפיסה הרואה בתרבות

הישראלית המודרנית המשך ישיר לתנ”ך ולתלמוד. חשוב להם מאוד ללמוד את

הרמב”ם, אבל גם כתבי ברנר הם טקסט מכונן. לא יפריע להם אם לא תקיים

מצוות, אבל לפחות תדע מהן המצוות ואם אתה כן מקיים אותן, אז שתדע למה.

סימני זיהוי: תמיד מסתובב לפחות עם שני ספרי יהדות - אחד ישן ושמרני,

השני חדש ומודרני.

ביטוי: “איך אתה קורא לעצמך יהודי-ישראלי אם לא קראת את א’ ד’ גורדון על

מצוות השבת?”

 

דתל”ש

דתי לשעבר. דתי שהפך לחילוני, לא מקיים מצוות כלל ולא מאמין באלוהים, אך

הוא עדיין גאה ביחס למקום שממנו בא. מאמין שהוא אדם יותר תרבותי ומוסרי

בזכות הידע שלו ביהדות, ומרגיש יותר בנוח עם דתל”שים כמוהו, ואפילו עם

דתיים פתוחים מאשר עם חילונים מלידה. ממשיך ללמוד תורה כתחביב.

סימני זיהוי: ישתמש בציניות בשיחה בביטויים כמו “בעזרת ה’”, ויחפש לראות

מה התגובה שלך.

ביטוי: “אני רואה שגם אתה דתל”ש. איפה היית בבני עקיבא?”

 

ליברל-דתי

דומה לדתי האוטונומי בכך שהתנתק מכבלי הממסד הדתי ולא מחזיק כלל מהרבנים,

אבל בשונה ממנו, שחי את חייו בשקט, הוא מנסה לחולל מאבק ולהקים מוסדות

דתיים אלטרנטיביים. הוא מתפלל בשבת במניין “שוויוני”, שבו נשים ממלאות

תפקידים שבבית כנסת דתי רגיל שמורים לגברים בלבד, מחפש לילדיו מסגרות

חינוך שבהן ניתנת פרשנות ליברלית לתורה ולמצוות, ורץ להשתתף בכל הפגנה

נגד הממסד הדתי המסורתי.

סימני זיהוי: בשבת יקפידו לא ללבוש חולצה לבנה כמו הדתיים “האחרים”, אלא

משהו עם סגנון אישי יותר.

ביטוי: “אם תבואי אלינו לשבת, תוכלי גם לקרוא בתורה, אנחנו בקהילה

דתית-לאומית, כבר לא חשוכים”.

 

שומרים

חילונים שבעקבות ביקור בכמה הרצאות על יהדות החליטו שהם לוקחים מצווה אחת

בלבד ומתחילים לקיים אותה. בדרך כלל זה תהיה מצווה כמו שמירת שבת או

כשרות. למצווה הזאת הם נצמדים באדיקות, ומשתדלים להדביק בה את כל בני

המשפחה, אבל בדברים אחרים הם נשארים חילונים לגמרי.

סימני זיהוי: הפמוטים בבית מוצגים במקום בולט, מעל מסך הפלזמה.

ביטוי: “אנחנו כבר לא יכולים לבוא איתכם לטיולים בשבת, אנחנו שומרים. אבל

למרתון הסרטים ביום כיפור בוודאי שנגיע”.

 

סעדו סטייל

צעירים מהפריפריה שאימצו לעצמם, בהשראת זוכה “כוכב נולד”, כמה מהסימונים

החיצוניים של הברסלברים, כמו הכיפות להבנות הגדולות, והם נהנים לשמוע את

“התיקון הכללי”, דיסק של תפילה שחיבר רבי נחמן המבוצע על-ידי מיטב זמרי

ישראל.

אצל רובם מדובר בלא הרבה יותר מהצהרת אופנה שלא משפיעה על החיים הרגילים,

אבל חלק מהם בעקבות זאת גם התקרבו לדת.

סימני זיהוי: כבר אמרנו, יהודה סעדו.

ביטוי: “סחתיין על הצבעים בכיפה החדשה שלך, הולך יפה עם הג’ינס”

***

טוב, קצת ארוך. חלק מן האבחנות די מדויקות, האחרות קצת פשטניות, אבל ככה זה עם מיילים ויראליים משעשעים שמישהו שולח לך - לא בדיוק חומר מדעי. העניין הוא, שבאמת קשה להצביע רק על קבוצה אחת של “דתיים” או “חרדים” (כהערת ביניים אציין שאני לא בטוחה ש”פעם” כמו שמחבר המייל הויראלי טען, היה דבר כזה). יש המוני גווני-גוונים ברוחניות היהודית.

בהקשר של ה”פעם”, מוכר לי המחקר של בני בית-הלחמי על רוחניות ישראלית בשנות ה-70 וה-80 - מסתבר שהיה פה שמח לפני שהגעתם.  ובשנות ה-90 פרסם העיתונאי יאיר שלג את הספר “הדתיים החדשים” שגם הוא ניסה לתת לגוונים האלה שם.

***

וכמעט בהקשר הזה, מעניין הדיון בנושא הרוחניות או ה”התחזקות הרוחנית” של אמנים שמתנהל בבלוג של עמי ברנד. ברנד טוען, בתוך ביקורת על האלבום החדש של אביתר בנאי, ש”הדיאלוג המוזיקלי הזה עם הקדוש ברוך הוא הפך רדוד ומתחנף”. לביקורת תגובות מעניינות רבות. ישנן כאלו שתומכות בדעתו של ברנד, שברגע שאמן מתמקד ב”רוחניות” שלו, האמנות שלו הופכת נוסחתית ומשעממת, וכבר לא מתעסקת עם הקונפליקטים בנפשו של האמן. לעומת זאת, יש הטוענים שברנד, מסיבות שונות, פשוט טועה: ניתן להיות “מתחזק” ואמן טוב. אני די על הגדר בהקשר הזה - את האלבום של אביתר בנאי עדיין לא שמעתי אז אין לי הערות לגופו של עניין.

האם יש אמנים “מתחזקים” מעניינים? האם מישהו ש”ראה את האור” באמת עדיין זקוק לאמנות לטובת ביטוי סערות הנפש? יש לי רושם שגם אם כן, יש אצל אנשים רבים שלב בתהליך רכישת רוחניות חדשה שבו הם עסוקים יותר במיסיונריות ל”אור החדש” ופחות בעיסוק אמנותי פרופר.

מצד שני, קובי אוז טורף את הקלפים ומוכיח - אם נחזור למייל שהדבקתי בתחילת הפוסט היום - שאין דבר כזה “דתי” משטאנץ אחד, או סוג אחד של “התחזקות”. ואכן, היצירה של אוז שונה מאוד מן השטאנץ וממשיכה להיות מרעננת.