האם קיים מתאם בין מעמד כלכלי לרמת הדתיות?

הדת, היא כידוע לכל מי שקרא את קרל הקשיש, “אופיום להמונים”,אמצעי ציני של המעמדות השולטים להצדיק ולחזק את שליטתם בעניים. האם זה באמת נכון כיום? האם עניים הם גם דתיים יותר (והאם יש קשר ישיר בין רמת דתיותם לבין מעמדם?).

על פניו, נראה מהצצה שטחית שיש מתאם בין רמת הדתיות לבין עוני. בין האוכלוסיות העניות ביותר במדינת ישראל, ניתן למנות את הבדואים ואת החרדים; ובין האוכלוסיות העניות ביותר בעולם, ניתן למנות אוכלוסיות במדינות כמו סודאן  או אפגניסטן . אבל אם מכניסים פקטורים אחרים - אפלייה ממוסדת במדינת ישראל כלפי לא-יהודים (למשל הבדואים); כמות הילדים (בשתי האוכלוסיות); רמת השתתפות בשוק העבודה ורמת השכלה אקדמית, רואים שיכול להיות שהקשר הוא לאו דווקא ישיר, אלא עקיף: הדת (והממסד הישראלי) מעודדת את החרדים להביא הרבה ילדים לעולם, אבל לדחות את היציאה של אב המשפחה לשוק העבודה כלל היותר (נשים חרדיות הן המפרנס העיקרי במשפחות רבות), אבל אין דווקא קשר ישיר בין חרדיותם לבין עוניים: אם היו חיים למשל במערכת שבה אב המשפחה יוצא ללימודים אקדמאים ולעבודה בגיל צעיר יחסית (למשל בארה”ב), מעמדם היה אחר.

מה לגבי בני דתות שונות? האם יש קשר בין סוג הדת שבה מאמינים לבין מצב כלכלי? מספר סוציולוגים של הדת התעכבו על השאלה הזו. שוב, התשובה היא כמובן בקשר עקיף בדרך כלל - מרבית הדתות הממוסדות אינן מעודדות פרישות אולטימטיבית, וגם אינן מנסות לפנות בעיקר לעשירים (טום קרוז, רד מן הספה עכשיו!).

ב-Sociological Images פרסמו ממצאים של מחקר על רמות עושר בדתות שונות בארצות הברית. הגראפיקה מזעזעת (כלומר, דווקא בפינת ה-Images אין מה לקרוא את הפוסט שם) אבל הממצאים מעניינים - אם כי לא מפתיעים: בקצה העשיר של הסקאלה - היהודים וההינדים. בקצה העני - עדי יהווה, חברים בכנסיות אפריקניות-אמריקאיות, ומורמונים. ואולי שוב, הקשר אינו ישיר?

היהודים וההינדים עשירים לא בגלל שהם יהודים או הינדים, אלא בגלל שהם שייכים למיעוט משכיל מאוד בערים הגדולות בארה”ב. בהודו ובישראל מתגוררים אלפים (במקרה ההודי: מליוני) עניים בני דתות אלו. אולי עוניים של החברים בכנסיות השחורות קשור לעוני של האפרו-אמריקאים בארה”ב יותר מאשר לדת הספציפית שבחרו? כך ניתן גם לראות כי המוסלמים יוצאים “ממוצעים”, אך לפי מספר מחקרים, האוכלוסייה המוסלמית בארה”ב מפוצלת כלכלית, בין מהגרים מצליחים מתת היבשת ההודית ומן המזרח התיכון (ר’ מקרה ההינדים) ובין אפריקאים-אמריקאים שהתאסלמו אך נותרו עניים. המורמונים מתמחים בריבוי ילדים (כן, אני יודעת, הבטחתי ניתוח אקדמי של Big Love  המופתית!), ולכן יתכן כי הם עניים יותר מן הכלל בארה”ב.

אצל עדי יהווה, קיים קשר של ביצה ותרנגולת: מכיוון שמדובר בדת מיסיונרית שגדלה מאוד בין היתר לאו דווקא בגלל אנשים שנולדים כעדי יהווה ונותרים כאלה כמבוגרים, אלא כאלה שגויסו לקבוצה, ניתן לראות בהחלט התאמה בין מעמד כלכלי לבין סוג הדת שאליה נמשכים המחפשים אחר תשובות דתיות. Stark ו-Bainbridge, בספריהם המנתחים דפוסי הצטרפות לדתות חדשות, טענו לדפוס הבא: יותר עניים מצטרפים לדתות אוונגליסטיות/פנטקוסטליות (וגם לעדי יהווה); יותר משכילים בני המעמד הבינוני מצטרפים לדתות העידן החדש, לכתות נאו-הינדיות (מהרישי וכדומה) ולדתות דומות.

אבל הקבוצה שבה יש בכל זאת תחושה שההשתייכות לדת קשורה בצורה הדוקה למעמד הכלכלי, היא דווקא היהודים בארה”ב. בגלל ההגבלות האנטישמיות על יהודים באירופה בימי הביניים (שחלקן נבעו מצוויים דתיים נוצריים ולא - רק - משנאת השונה), הם נדחפו למקצועות מסוימים, ומקצועות אלה הוכיחו עצמם מאוחר יותר כמקצועות מניבי רווחים.

הבלוגים המעניינים בנושאי דת בעברית

אחד הבלוגים החביבים עלי הוא “אפלטון” של אורי קציר (שהוא בלוג היסטורי בעיקרו, אבל בעצמו מרכז מידע רב על דתות). קציר מרכז כל שנה רשימה של “25 הבלוגים החשובים” והשנה ביקש כמה הצעות. המועמדים שלי בתחום הבלוגים העוסקים בנושאי דת הם

* מעל כולם, יש לנו כמובן את תומר פרסיקו, שמוזכר כל שני וחמישי בבלוג הזה, עם “לולאת האל“. בניגוד למרבית הבלוגים שאני מכירה בנושאי דת בעברית, פרסיקו גם עוסק בדתיות בעולם (ולא רק בישראל) ובדתיות או רוחניות לא-יהודית

חרדים:
* מה קורה בעולם החרדי? ביחסי “דת ומדינה” בישראל? שחר אילן מביא את הזווית שלו ב”משגיח כשרות“. לא מיועד למי שמעדיף לטמון ראשו בחול.
* הבלוג של שרה איינפלד, “חור בסדין“, עשה לא מעט גלים (ואינפלד גם הוציאה ספר) - היא מתארת שם את החיים הקשים, הבודדים והמתסכלים מינית של חסידי גור (והיא עצמה חוזרת בשאלה ובת לחסידות גור) . אבל אם כבר מדברים על איינפלד, אי אפשר שלא להתעלם מכך שבתחום החרדים, החדשה החשובה ב-2009/2010 היא האיסור על בלוגים, פורומים, וכו’ - שהמשתתפים באתרים החרדיים נלחמים בו.

יהדות לא-חרדית, יהדות אלטרנטיבית:
* עוד בלוג שעוסק ביחסי דת-ומדינה הוא זה של אורי אמיתי, יהודית, דמוקרטית, ישירה (די ברור מן הכותרת על מה הבלוג, נכון?)
* לא בדיוק עוסק (רק) בדת, אבל עדיין שווה קריאה,”סוכן תרבות” של אבי לבקוביץ’ (עם מידע עצום על משיחיות, משיחיים ואפוקליפטיקה ברשת העברית)

* אהרון פוירשטיין, “עולם התוהו“. כמו אמיתי, יש גם קצת פרשת שבוע.

כרגע אין לי (חוץ מפרסיקו) שום דוגמה לבלוג טוב (בעברית) שעוסק בתופעות לא-יהודיות או לא-ישראליות, אבל אולי מישהו מ-2,5 קוראי הבלוג יוכל להציע משהו.

מי היה ולנטינוס

אם אתם הזמנתם מקום במסעדה, שריינתם בייביסיטר, סידרתם את הגבות וקניתם ורדים, אולי כדאי שתקחו גם חמש דקות להרהר בוולטינוס, הקדוש שעליו נקרא החג.

“חג האהבה”, יום ולנטין הקדוש או ה”וולנטיינ’ס” לחובבי האמריקניזציה של התרבות העברית, בעצם נקרא על שמו של קדוש נוצרי, ולנטינוס. כמו שכבר ציינתי בהקשר של הסילבסטר, בלוח השנה הנוצרי לכל יום יש את הקדושים שלו - וה-14 בפברואר הוא יומו של ולנטינוס. המיתוס האמריקאי המתקתק אומר שוולנטינוס, קדוש שעמד להיות מוצא להורג על ידי הרומאים, בילה את לילו האחרון לפני מותו בכתיבת מכתב אהבה (שנקרא באמריקאית גם ולנטיין), לבתו של הסוהר ששמר עליו.

איזה סיפור רומנטי, נכון? אין שום הוכחה שהוא נכון, ורוב הסיכויים שמדובר בהצמדת סיפור לקדוש, בלי שום קשר בין הקדוש, הרומנטיקה וההתמסחרות שהוא עבר. בלוח השנה של הקדושים היה מצוין ולנטינוס, אבל כיום ידוע כי היו מספר מרטירים שנקראו ולנטינוס - והמידע עליהם כל כך מצומצם, שהכנסייה הקתולית החליטה להסיר את ולנטינוס מלוחות השנה.

אז מה הוא באמת שורש החג הזה, אם לא ממש ידוע מי היו הוולנטינוסים האלה, ובכל מקרה אין בהגיוגרפיה שלהם (סיפורי הקדושה שלהם) שום סיפור רומנטי? באופן מפתיע (או שלא), בתקופת פברואר חגגו ברומא את נישואי זאוס והרה ואת חג הפריון, הלופרקליה. הכנסייה, אחרי הכל, עשתה זאת מספר פעמים: מכיוון שלא רצתה לבטל את החגיגות הרומאיות, היא פשוט רוקנה אותן מתוכנן והכניסה תוכן מחודש, נוצרי, לסיפורי החג ומנהגיו.

“אני שכחתי להזמין מקום במסעדה ולקנות פרחים, מה איתך?”
והאגדה הרומנטית על בתו של הסוהר? המקור לה הוא “מקראת הזהב” מ-1260 (כ-900-1000 שנים לאחר הוצאתו להורג של אחד מאותם ולנטינוס, שאליו היא מתייחסת). על פי ההגיוגרפיה ב”מקראה”,  ולנטינוס החזיר לנערה את מאור עינייה קצת לפני מותו - כחלק מסבלותיו כמרטיר, וכחלק מן ההוכחות לכוח הריפוי של האל.

קריאה מעניינת לנותרים (לבד?) בבית:

* הרעיונות הכי גרועים ליום ולנטינוס הקדוש (באנגלית, מ”על המשמר” - זכויות היוצרים לכינוי הזה הולכות אגב לאחד ממפקדי בצבא. כן, היה לי מפקד אינטיליגנטי, קשה להאמין, אבל זכיתי).

* איך חוגגים ואלנטיין ביפאן (כאמור, לא מדינה נוצרית, אבל גם ב-YNET ובחנויות השוקולד בארץ יודעים שזה בעצם חג רומי עתיק וכו̵

העשור הסוער של הדת

תומר פרסיקו סיכם יפה את העשור בתחום הניו-אייג’ והרוחניות, ואחרי שהערתי לו שהוא שכח את מותו של מאהש שלנו (ועיינו ב-PDF בעמוד 6 למידע רציני), שהוא אולי אב-אבות הניו-אייג’ הרוחניות הממוסחרת, האיש שפיצח את האטום של הרוחניות בעידן הקפיטליסטי, פתאום חשבתי לכתוב רשימת עשור משלי.

יוקו בטח אשמה גם במותו, סקסי סידי עם חברים 

****

העשור הנוכחי פרץ לאחר שנה של חרדות Y2K, שהיו להן כמובן גם היבט דתי - הטכנולוגיה שהייתה אמורה להפסיק לעבוד בשל באג 2000 הפכה למעיין כלי מיסטי המקדם את סוף העולם ואת ביאתו הבאה של המשיח. ואכן, לא מעט גורמים משיחיים (בעיקר מחשבי קיצין פרוטסטנטים), ראו בשנת 2000 את תחילת הקץ. עד כדי כך, שלא זכור לי עשור (אולי למעט שנות ה-60, עם המלחמה הקרה מחד והציניות של הנוער המורד מאידך) שבו ליבלבו כל כך הרבה תיאוריות קונספירציה, שבו נעשה שימוש בעל-טבעי והיה עיסוק באפוקליפסה במדיומים של התרבות הפופולרית.

מכיוון שזה גם העשור שבו האינטרנט הפך להיות חלק אינטגרלי מחיי היום יום שלנו,  קבוצות דיון, רשתות חברתיות, מיילים ויראליים ואתרי קונספירציה ומיסטיקה סייעו להפיץ את בשורות הפופוקליפסה (כלומר, האפוקליפסה בתרבות הפופולרית) הרבה מעבר לקהל מבקרי חנויות הקריסטלים והמפשפשים במדפי העידן החדש בחנויות הספרים. הכל הפך נגיש יותר - תיאוריות מופרכות כאלו ואחרות, כתבי שטנה נגד קבוצות דתיות, אתניות או נגד פוליטיקאים, וגם סתם ניסיונות לגייס מאמינים חדשים. מי שמע על תיאוריות “סוף העולם של המאיה ב-2012″ לפני האינטרנט, למעט כמה משוגעי ניו אייג’/מאיה? מי היה הולך לסרט שכותרתו 2012 לפני 20 שנה?(אגב, למי שלא ראה ועדיין מעוניין: סרט פעולה/אסונות בינוני, אין קשר לתיאוריות הפופוקליפסה של הניו אייג’רים, וסוף מקומם במיוחד).

מצד שני, הטכנולוגיה לא רק מקדמת את הפצת הרעיונות, אלא עושה זאת בחינם ובאופן יחסית חופשי ופתוח (לביקורת). נכון, כולם מעבירים הלאה מיילים מלאים בתיאוריות מופרכות; נכון, יש הרבה יותר קהל לכל מיני רעיונות רוחניים הזויים ואפילו מסוכנים. אבל “אוטוסטרדת המידע” גרמה ב-10 השנים האחרונות לצרות (שרק יחריפו) לקבוצות אזוטריות יותר. הקבוצה הבולטת בהקשר הזה היא סיינטולוגיה. זה התחיל מקבוצות דיון (שרוב מי שנכנס אליהן כבר ידע בעצם מה סודות הסיינטולוגיה, כי הוא היה מאמין-לשעבר, מאמין-בהווה, או מומחה לנושא), והמשיך עם אתרי אינטרנט כמו xenu.net של אנדראס הלאס-לונד שפירסם מידע על האמונות הסודיות (והדי משונות) שהפיץ ל. רון האבארד. ומשם - בסאות’ פארק צחקו עליהם (וגרמו ל”שף” לעזוב, מה שלא קרה כשצחקו שם על נצרות או על יהדות), בריגדת חופש המידע של “אנונימוס” התחילה להציק להם אונליין ואחר כך גם אוף-ליין וכל מי שרוצה לדעת במה הסיינטולוגים מאמינים, יכול פשוט לפתוח כמה עשרות ערכי ויקיפדיה מעניינים ומשונים. צריך להבין, שבניגוד לקבוצות כמו הדרוזים - שטוענות שהנושאים האיזוטריים פשוט לא מתאימים מבחינה רוחנית למי שאינו תלמיד הדת ושמעבר לכך אין להן אינטרס מיוחד בשמירת הסודיות; במקרה של קבוצות כמו סיינטולוגיה, או המדיטציה הטרנסצנדנטלית של המהרישי, חשיפת מידע (במקרה של ה-TM, החשיפה הייתה בין היתר של ה”מנטרות הסודיות והמדויקות מדעית, ללא שיוך דתי, שמותאמות לך אישית” - וכמובן מבוססות על טבלה פשוטהשל שמות אלים הינדיים, בניגוד לטענות ה-TM), גורמת לכך שהם מאבדים את מקורות המימון שלהם (המאמינים שהולכים לעוד ועוד קורס בניסיון להבין עוד יותר מצפונותיה של הדת).

סאות’פארק חושפים ניבים

****

וכמובן, אם מדברים על ההשפעה של האינטרנט, אי אפשר שלא להיזכר בכמה מן המחזות המזוועים ביותר שראינו בעשור האחרון, שכולם קשורים לעשור הדתי הזה: הפיצוץ והתמוטטות מגדלי התאומים (ואולי ניתן להזכיר שהייתה גם תיאוריית קונספירציה אנטישמית שלא היו בבניין יהודים); מותו הנוראי של דניאל פרל; הפיגוע בלונדון; הפיגוע במדריד; פיגועים במסגדים ובכנסיות בעיראק; מחנות אימונים וואהביסטים באפגניסטן, תימן, סומליה או סודאן - כולם נראו על האינטרנט, ויותר מכך, תומכי הטרור מתקשרים ומתאמים בינהם באמצעות האינטרנט.

הפיגוע ב-11 בספטמבר 2001 הוביל לעשור סוער מאוד מבחינה דתית - הג’יהאד והיחס למוסלמים מחד; “מסע הצלב” שעליו הכריז ג’ורג’ בוש; וברקע, כל מיני קולות משיחיסטיים שסוברים שהנה באה מלחמת גוג ומגוג המיוחלת (מיוחלת, כי אחריה יבוא קץ הימים וביאת המשיח). אי אפשר להמעיט בחשיבותו של ה-9 בספטמבר ובהשפעתו העולמית. לאו דווקא בגלל “התפתחות הג’יהאדיסטים” - הם היו קיימים כבר קודם, ואפילו ניסו כבר לפוצץ את מגדלי התאומים (כמו גם ביצעו פיגועים נגד שגרירות ארצות הברית, ניסו להתנקש בחיי מבארכ ועוד). מי ששמע על איימן א-זוואהרי לפני ספטמבר 2001, לא הופתע ממעורבותו של הדוקטור בפיגוע מגדלי התאומים, ולא יותר מדי מן הפיגועים עצמם. ההשפעה העיקרית של הפיגוע היא דווקא בהתפתחויות האחרות שהוא הצית - פרשנות של דתות אחרות לאירוע המכונן הזה, שיח של לא-מוסלמים בנושא האסלאם והאסלאמיסטים, שיח בנושא היחס לאסלאם וכמובן, שיח פנים-אסלאמי בנושא הקיצוניים - שלמרבה הצער עדיין לא מושך את המסה הגדולה של החברה האסלאמית לפעולה תקיפה נגד האסלאמיסטיים. בהקשר זה יוזכרו גם כמה אירועים אלימים אחרים, שבהם הציגו המוחים את האסלאם כ”דת השלום” (כל עוד אין קריקטורות של מוחמד, או כל מיני מרעין בישין אחרים בסביבה). וכמובן, כוחו של האירוע ב”מסע הצלב” שכבר הוזכר קודם לכן - התבטאות אומללה יותר או פחות (וכשיודעים את הרקע הדתי של בוש, טעות פרוידיאנית או אולי אפילו “gaffe” מכוונת) - בעיראק, באפגניסטאן ובכל המקומות שבהם, כידוע, מאז אוקטובר, מקסימום נובמבר 2001, אין קיצונים אסלאמיים והדמוקרטיה והליברליזם חוגגים.

קריקטורה (לא של הנביא מוחמד, אל תשרפו לי את הבלוג, בדיוק גמרתי שיפוצים)

****

 ובעולם הנוצרי, חוץ מחישובי הקיצין השונים, וחגיגות ה-2000 לילד יום ההולדת המפורסם בעולם (שלמרבה הצער מבחינתם, לא כללה את הבחור הצעיר מכבה את הנרות בכבודו ובעצמו), קרו עוד כמה דברים. ב-2005 האפיפיור יוחנן פאולוס השני מת - יפ”ה, שנולד בשם קארול וויטיווה, היה שמרן שזכה לכבוד מלא-קתולים בין היתר בגלל היכולת שלו להרגיע יחסים מתוחים בין קתולים ללא-קתולים, והמעורבות שלו למען דמוקרטיזציה ברחבי העולם - אולי יצא במקרה ככה, אבל וויטיווה הפולני, שכמובן התנגד לקומוניזם האתאיסטי במולדתו,זכה גם לראות אותו נופל, ואת פולין חוזרת לקתוליות האדוקה, את רדיו מאריה האנטישמי פותח את פעילותו הפוליטית, ואולי אפילו את אפליית ההומוסקסואלים באותו מולדת, הכל אחרי נפילת שלטון הרשע הקומוניסטי.

אבל לא אלמן ישראל, habemus papam - כיורשו נבחר יוזף רצינגר, בנדיקטוס הארבעה עשר. בה”ע, שמרן אפילו יותר מיפ”ה, ומבחינת השמרנים בכנסייה הקתולית - בחירתו סימנה את ניצחונם על הרפורמיסטים, תיאולוגי השחרור ושאר “שמאלנים”. אחד ממהלכיו הבולטים של בה”ע מאז בחירתו היא ליכוד השורות השמרניות והאולטרה-שמרניות בכנסייה הקתולית, בניסיון לנהל קרב מאסף נגד הצמיחה העצומה של הנצרות הפנטקוסטלית והאוונגליקנית בעולם השלישי, ובעיקר באמריקה הלטינית. הוא התחיל עם מסדר בשם “פיוס העשירי” שהחליט בזמנו שלא לציית להחלטות הוואתיקן אחרי “קונציל הוותיקן השני” (כי ההחלטות היו בעיניהם בגידה בקתוליות השמרנית). בין הבישופים שהוא החליט לקבל מחדש - ריצ’רד ויליאמסון, מכחיש שואה (וכנראה גם לא היחיד).

כדי להבטיח שלא יקרה חלילה וחס שהמתונים והרפורמיסטים יזכו לדריסת רגל, נקט בה”ע בתרגיל שבדרך כלל שמור ליחסי ביבי עם אפללו. כנראה שסקנדל אחד לא הספיק לרצינגר, כי הוא המשיך בהצעה לכמרים האנגליקנים השמרניים, שהפריעו להם הרפורמות בכנסייה האנגליקנית (נשים יכולות להיות מוסמכות ככמרים, הומוסקסואלים מתקבלים, וכו’), להצטרף לכנסייה הקתולית. כמרים קתולים רגילים, זאת יודע כל ילד אירי, נשבעו לפרישות ולא יכולים להינשא. הכנסייה האנגליקנית דווקא מתירה נישואין של כמרים. מה יעשו האנגליקנים-לשעבר הנשואים? בה”ע מוכן לקבל אותם. הקתוליות היא כיום הדת הגדולה ביותר בעולם, ויש לה פנים רבות - במערב, בעיקר, ניתן למצוא קתולים רבים שכלל אינם שמרנים, אלא מבטאים דעות ליברליות למדי בנושאים רבים - הם ישמחו להסמיך נשים מתאימות ככמרים, חלקם תומכים בכך שכמרים קתולים “מקוריים” שינשאו, או בהכרה בהומוסקסואליות. הם נלחמים למען צדק חברתי ונגד משטרים דיקטוטריים, גם כשאלה האחרונים באים מן הימין השמרני ונלחמים בקומוניזם האתאיסטי. רצינגר לא מתכוון לרצות את כל אלה כשהוא מותיר לאנגליקנים הפורשים, הנשואים, לא לנטוש את נשותיהם מאחור: כמו במקרה ביבי והפורשים (וכל כך הרבה דילים דומים בעבר), גם ראצינגר מציע לאפללואים שלו תנאים מועדפים.

בה”ע הספיק גם לעצבן דתות אחרות ולהרוס חלק מעבודתו של יפ”ה בתחום הדיאלוג הבינדתי, ומן האפיפיורות ישחרר בדרך כלל רק המוות, מה שאומר שבה”ע ימשיך לעורר סערות גם בעשור הבא.  מה עוד צפוי בעשור הבא?  קשה לדעת, אבל אין לי מה לדאוג - כבר דווח כי ישנו גידול במספר חוקרי מדעי הדתות.

 

כמעט חשוב כמו המהרישי, וגם הוא נפטר… 

פרפראות

תרגום השלט - מדברים כ”ב:

יג כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה; וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ.  יד וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע; וְאָמַר, אֶת-הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ, וְלֹא-מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים.  […] כ וְאִם-אֱמֶת הָיָה, הַדָּבָר הַזֶּה:  לֹא-נִמְצְאוּ בְתוּלִים, לַנַּעֲרָ.  כא וְהוֹצִיאוּ אֶת-הַנַּעֲרָ אֶל-פֶּתַח בֵּית-אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה–כִּי-עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל, לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ.  {ס}

***

וכמו שהבטחתי לאריאל, הסבר על התמונה (צריכה לבדוק למה הוא לא רואה אותה - מישהו יכול לעזור?) - מדובר בהפגנה בארצות הברית בעד קידום זכותם של הומוסקסואלים להינשא. מתנגדיהם מן המחנה הנוצרי אוהבים לצטט מן התנ”ך את האיסורים הרלוונטיים על משכב זכר ואת העובדה שנישואין הם בין גבר לאישה; תגובתם של הפעילים למען זכויות ההומואים: “גם אנחנו יכולים לצטט מן התנ”ך”.

מיאמי וייס -עכשיו זה מדעי

ב-Wired מתפרסם תרגיל שעשו במחלקת הגיאוגרפיה של אוניברסיטת קנזס : לקחו מידע דמוגרפי על אזורים בארצות הברית ועשו הצלבה ל”שבעה החטאים” שעליהם, על פי הנצרות, נידון אדם למות הנפש: עצלות, חמדנות, זעם, חמדנות, גרגרנות,תאוות בשרים
חמדנות - ההכנסה הממוצעת בהשוואה למספר האנשים החיים מתחת לקו העוני

קנאה - עבריינות רכוש

 זעם - עבריינות אלימה

עצלנות - הוצאה על בידור לעומת אחוזי אבטלה

גרגרנות - מספר מסעדות המזון המהיר לנפש

 תאוות בשרים - תחלואה במחלות מין לנפש

גאווה - שכלול כל המשתנים

טוב, כמובן שאפשר למתוח ביקורת על התרגיל הזה. אבל קודם כל, כמו שטענתי בכותרת, מיאמי וייס זה באמת לא רק שם של תכנית טלוויזיה - מיאמי (או מדינת פלורידה בכלל) באמת בולטת פה בארגמן בכמעט כל המדדים.

חדי העין יבחינו גם שדווקא מדינות הדרום השמרניות (שבהן כנראה מביך ללכת להשיג קונדומים) בולטות באשר לתחלואה במחלות מין. פלורידה, שבה יש אוכלוסייה הומוסקסואלית גדולה (שמואשמת על ידי השמרנית כמפיצת מחלות מין וכו’), דווקא לא בולטת לרעה במדד הזה; וגם קליפורניה המתירנית לא בולטת לרעה, למעט כיסים קטנים (סן פרננדו ואלי, מוקד תעשיית הפורנו העולמית).

***

וחוץ מזה, בהמשך לפרשת התלמידים ממוצא אתיופי בבתי הספר הדתיים הפרטיים בפתח תקווה, תומר פרסיקו נותן עוד הקשר יותר רחב לנושא, ש”שמירת מצוות היא אחד הגורמים העיקריים שמפלגים היום את עם ישראל”

ילדים אתיופים בבתי ספר בפתח תקווה ועל מגמות הייחודיות בציבור הציוני-דתי

יובל גורביץ’ כותב פוטס מעניין בנושא מצוקתם של ילדי בית הספר ממוצא אתיופי בפתח תקווה - שעם רובו אני מסכימה. גורביץ’ קודם כל שם את העובדות על השולחן: קיימת דרישה שילדים ממוצא אתיופי ילמדו בבתי ספר דתיים, ואם לא, מוטל הגיור שלהם בסכנה. אם אני לא טועה, אחת מן הדרישות של המפלגות הדתיות ושל הרבנות, להסכמתן לעלייה ההמונית של ביתא ישראל לארץ, הייתה שילדי ביתא ישראל ילמדו בבתי ספר ממלכתיים-דתיים. רבים גם נשלחו לפנימיות ממלכתיות-דתיות, הרחק מהוריהם. יצוין, כי היהדות האורתודוקסית אכן מטילה ספק בחלק מן המנהגים של יהודי אתיופיה. מכיוון שיהדות אורתודוקסית היא בעלת השררה במדינת ישראל, היא שמה עצמה במקרה זה כריבון - ולא מציגה אלטרנטיבות ליוצאי אתיופיה או לציבור הרחב. רק הבוקר דווח כי הרב הראשי שלמה עמאר דחה הצעה של שר החינוך כי התלמידים ישלחו לבתי ספר חילוניים שבהם הם יקבלו תל”י (תגבור לימודי יהדות). בניגוד לכל אזרח אחר במדינת ישראל, ליוצאי אתיופיה אין את הזכות לבחור, באיזה מוסד חינוכי יתחנכו בניהם ובנותיהם, המדינה כבר החליטה בשבילם. המודל הפטרוני הזה בעיסוק עם יוצאי אתיופיה קיים גם בתחומים אחרים, אבל בולט במיוחד בכל הקשור לחינוך. ולמרות מודל פטרוני מסוג זה, 25% מן הנוער ממוצא אתיופי נמצא במצב המוגדר כ”נשירה סמויה” ושני-שליש מוגדרים כנוער בסיכון ושיעור כפול של נוער ממוצא אתיופי משתמש בסמים, לעומת בני נוער ותיקים. עם אמא-מדינה פטרונית כזו, עדיף להיות יתומים.

האירועים בפתח תקווה מעידים על עוד עניין, שמעניין שגורביץ’ לא התייחס אליו. ב-20-30 השנים האחרונות קיימת מגמה מוגברת של  דתיים-לאומיים להתרחק מן הממ”ד הרגיל - כי הוא לא השגי מספיק, כי הוא לא “דתי” מספיק או כי סתם כי יש שם יותר מדי חפיפניקים (כלומר, מסורתיים שהוריהם החליטו לשלוח אותם לממ”ד  - ואהייה זהירה כאן, כי כמובן אין לי נתונים, אבל די ברור לי שימצא מתאם סטטיסטי בין מוצא עדתי ומעמד כלכלי לבין הבחירה לא לשלוח ילדים לממ”ד).

למשל רשת צביה/נעם, הוקמה על ידי יוצאי מרכז הרב, חרד”לניקים בהתהוות, כדי לא להתערבב עם החפיפניקים של הממ”ד. בתי ספר פרטיים וייחודיים, שכיום מצביעים עליהם - ועל ההורים ששולחים את ילדיהם אליהם - כאל סכנה לחינוך הממלכתי או לשוויוניות בחינוך - הם ממש לא המצאה של הסמולנים-החילונים-היאפים-עם-הג’יפ-מרמת-אביב. ההיפך. בזמן שהמיינסטרים של הציבור הדתי-לאומי הלכו לקפץ על גבעות ולראות בעצמם את החלוצים הציונים האמיתיים החדשי, הם גם החליטו להשיל מעליהם, כאליטה אמיתית, את כל אלה שלא דתיים מספיק, או לא אמידים מספיק, כדי ללכת לבתי הספר שלהם.

בתי הספר בפתח-תקווה לא חורגים פה, להיפך - הם עומדים בראש המחנה (לא ידוע לי למה - אולי מערכת הממ”ד בפ”ת הייתה גרועה). כבר בתחילת שנות ה-80, החליטה קבוצת הורים לפתוח את “דרכי נועם” (אחד משלושת בתי הספר שסירבו לקבל תלמידים, השניים האחרים הם בתי ספר של קבוצות הורים שפרשו מ”דרכי נעם”), ברוח המרכזניקים. אם אתה דתי שאינו יוצא אתיופיה בפתח תקווה, ולאו דווקא מרכזניק, עומדות בפניך שתי אפשרויות: להצטרף לאחיך האליטיסטים, שהקימו בתי ספר שחוסמים את המוני העם מלבוא בשעריהם (בנימוקים דתיים או אחרים), או לשלוח את הילד לבי”ס ממ”ד, שבו מרבית התלמידים הם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך - נו, אלה שלא מסוגלים להרשות לעצמם בי”ס פרטי, אבל גם מסיבה כלשהי, למשל מגבלות הרבנות, לא יכולים לשלוח את הילדים לבי”ס ממלכתי רגיל, אפילו לא לבי”ס תל”י.  ומי ההורה שירצה שילדיו ילמדו עם ילדים שנתוני הפתיחה שלהם גרועים? ומי ההורה שרוצה ללכת לבית הכנסת ולשמוע* שבבית הספר של הבן של שרוליק כבר ממש לומדים תלמוד בכיתה ב’ או ספר הזוהר בכיתה ג’ (שלא לדבר על רמת המתמטיקה והאנגלית), והבן שלך עדיין מתקשה עם ללמוד לקרוא ולכתוב, כי בכיתה אחוז גבוה של עולים שצריך קודם כל ללמדם עברית? אגב, שרון אסיסקוביץ כותב בבלוג שלו בקפה שגם בתי ספר פרטיים לא רשאים לסנן תלמידים על פי מוצא וזה נכון, אבל אני מתארת לעצמי שהטענה שלהם היא שהם מסננים על פי רמת דתיות/רמה אקדמית, ושה”אתיופים” פשוט לא מתאימים לרמה התורנית של בית הספר.

כמובן שכגרורה של העניין הזה, התהליך הזה תרם להקצנה רצינית בציבור הציוני-דתי - כי אם המוסדות המרכזניקים נחשבים לטובים שבהם והברירה השנייה היא, נו, בררה, אז הילדים סופגים את הערכים המרכזניקים בבית הספר. להיות מתון או “שמאלני”? לא בבית ספרנו, ותשאלו את כל אלה שהלכו לבתי ספר דתיים - אפילו ל”פלך”, “הרטמן” או ל”הימלפרב” המתונים יותר (שאכן לא שייכים לזרם הקוקיסטי, אם כי מדובר במוסדות אליטיסטיים) - וסבלו שם מהצקות בגלל דעותיהם המתונות.

מקור שם בית הספר, אגב, בטענה, שדרכיה של התורה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום. כמה ציני.

===

* חילונים יקרים: אתם לא באמת חושבים שבבית הכנסת מתפללים, נכון? מרכלים, מדברים, קוראים את העלונים.

רוחניות יהודית בישראל (ובכלל) - לא שחור ולבן

מישהו שלח לי במייל מסמך שחיבר/ה אלמוני/ת:

מגדיר זרמים דתיים בישראל

 

בעבר היו בישראל שלוש הגדרות למידת דתיותו של האדם: חילוני, דתי וחרדי.

עם השנים נתווסף גם ה”מסורתי” ככינוי לאלה שעושים קידוש בשבת ואחר כך

הולכים לראות את בית”ר ירושלים. ניסיונות חוזרים של הזרמים הרפורמים

והקונסרבטיביים, בגיבוי כסף גדול מארצות הברית, לתקוע כאן יתד, נחלו מעט

מאוד הצלחה.

 

בשנים האחרונות המצב הזה השתנה. הנה מגדיר קצר לכמה מהזרמים הדתיים

שפעילים בארץ בשנים האחרונות.

 

אלוליסטים

ע”ש בית המדרש אלול בירושלים. חילונים גמורים שמקבלים הרגשה שהם חוזרים למקורות

בכך שפעם בשבוע הם לומדים כמה טקסטים מארון הספרים היהודי.

אלוליסטים הוא גם כינוי גנאי בפי אלה שחושבים שלימוד תורה צריך להיות

יותר משמעותי.

סימן זיהוי: משקפיים עגולים.

ביטוי: “תראו את האלוליסט הזה, לא יודע לפתוח דף גמרא לבדו[פנינה מיזליש] , וחושב שהוא כבר תלמיד חכם”.

 

בֶרגים

כינוי לישראלים שלומדים קבלה במסגרת “המרכז לקבלה” של ד”ר ברג.

אחד  המאפיינים של הקבוצה הוא שהלימוד והפעילות במסגרת המרכז לא מובילה לשמירת  מצוות.

בעיני הציבור הדתי, אנשי המרכז, שעם שורותיהם נמנים כוכבים[פנינה מיזליש]  בהוליווד שאינם נדרשים להתגייר. מדובר בכת שאין לה שום קשר אמיתי ליהדות.

חברים רבים בה באים משכבות סוציו-אקונומיות גבוהות.

סימני זיהוי: הזרקות בוטוקס (גם לגברים).

ביטוי: “הברגים האלה תפסו גובה מאז שמדונה מגיעה לתפילות”.

 

ברסלברים

חסידות ברסלב קיימת כבר מאתיים שנה, ובעשורים האחרונים, התווספו לגרעין הוותיק של החסידות קבוצות שונות של חוזרים בתשובה, שלא התקבלו בברכה אצל  הוותיקים.

מבחינתם, רק מי שאבות אבותיו השתייכו לחסידות יכולים לכנות את עצמם ברסלברים, וכל המצטרפים החדשים,

במיוחד אלה מבני עדות המזרח, הם מתחזים. ובכל זאת, חסידי ברסלב החדשים הם הפלג התוסס ביותר בעולם החסידי

היום, ובניגוד לחסידי ברסלב הוותיקים, שלא שונים בהרבה מחרדים אחרים, יש להם אופי ייחודי. הם שומרים על קשר חם ואוהב עם חבריהם ועם בני משפחותיהם

מהחיים הקודמים, וחיים בקומונות של חסידי ברסלב גם במקומות כמו תל אביב

וערי גוש דן.

סימן היכר: כיפה לבנה גדולה, פאות ארוכות וחיוך שלרגע לא מש מהפנים.

ביטוי: “עזוב אותך, כולנו ברסלברים, אתה רק עוד לא יודע את זה”.

 

גבעונים

כינוי לסוג מסוים של תושבי המאחזים הלא מוסדרים בגדה, במיוחד אלה

המתגוררים באזור גב ההר שבשומרון. משלבים תפיסה דתית הדומה לזאת של

החרדים, עם לאומנות קיצונית, גישות של חזרה לטבע וניתוק כמעט מוחלט

מהמערכת הממלכתית של המדינה. מבחינתם, הדתיות-לאומיות של דור ההורים לא

טובה בהרבה מחילוניות.

סימני זיהוי: כיפה מצמר אלפקות, פאות פרועות ומכנסי שרוואל (גם לנשים).

ביטוי: “ההפגנה הייתה דווקא רגועה, עד שבאו הגבעונים והתחילו לקרוא לשוטרים נאצים”.

 

דתי אוטונומי

בדרך כלל אדם בשנות השלושים שלו, שגדל בציבור הדתי לאומי ומרד בסמכות הרבנים והפרשנות שלהם לתורה ולמצוות,

אבל לא רוצה לעזוב את המשפחה והחברים. במקום זאת הוא חי בקונפליקט מסוים כשהוא מנסה לחנך את ילדיו, בו

בזמן ללכת בתלם אך גם להסתכל לצדדים.

סימני זיהוי: כיפה סרוגה חדגונית, שמסתתרת בין קיפולי הקרקפת.

ביטוי: “אני דתי אוטונומי, מאמין באלוהים אבל גם דורש ממנו תוצאות”.

 

ציידי הרצאות

חבר’ה בשנות העשרים לחייהם, חלקם דתל”שים ואחרים חילונים, שנדבקו בבאג

היהדות שצורת הבילוי המרכזית שלהם היא נסיעה לשיעורים, ימי עיון וכנסים

שעוסקים ביהדות. הם צמאי ריגושים, ותמיד רוצים למצוא את המרצה שיגיש את

פרשת השבוע בצורה המקורית ביותר. הם מחליפים ביניהם מידע על חוגים סגורים

ליודעי סוד, ויהיו מוכנים לנסוע עד הצפון הרחוק או לנקודה הנידחת ביותר

בנגב, כדי לשמוע את המילה האחרונה על הרמב”ם. הם לא ממש עקביים בשמירת

מצוות, אבל תפילת נעילה של יום כיפור מול השקיעה מעל מצוקי מדבר יהודה

עושה להם את זה.

סימני זיהוי: כמעט תמיד נעים בקבוצות תוך כדי ניהול דיונים פילוסופיים.

ביטוי: “מהרגע שהשיעור נהיה קצת מסובך, כל ציידי ההרצאות ברחו ונשארו רק

הרציניים”.

 

דתי לייט

לא אמירה אידיאולוגית או רוחנית, אלא בעיקר בחירה של סגנון חיים. צעירים

עירוניים שנוח להם להישאר דתיים. אין להם ספקות כבדים באמונה, אבל הם די

אמביוולנטים בכל הנוגע לקיום המצוות כשהדבר פוגם בהנאות החיים.

סימני זיהוי: כיפה קטנה וצבעונית שבשעת הצורך נתחבת במהירות לכיס החולצה.

ביטוי: “אין לי בעיה לעשות את זה בדייט הראשון, אני דתייה לייט”.

 

דתל”פ

דתי לפעמים. צעיר דתי שהתפקר והפך לדתל”ש, אבל עם הזמן מוצא את עצמו נמשך

יותר ויותר לקיום מצוות, במיוחד אלה שיש בהן חוויה פולחנית משמעותית. עם

השנים הוא לומד לחיות וליהנות מכל העולמות: הוא שומר על חלק גדול

מהמצוות, אבל גם לא זונח את תענוגות החיים, גם אלה שאסורים.

סימני זיהוי: בדרך כלל הוא בלי כיפה, אבל כשהיא כבר שם, היא מתחברת בטבעיות

לראש.

ביטוי: “זה שהחלטת שאתה דתל”פ אומר שאתה כבר לא מזמין פסטה עם פירות ים?”

 

דתלשל”ש

דתי לשעבר לשעבר. בניגוד לדתל”פ הוא כבר עשה עוד שלב בחזרה אל חיקה החמים

של הקהילה הדתית. עם זאת, יש בו עדיין ספקות כבדים ומשיכה חזקה לעולם

החילוני. הוא יקיים את רוב המצוות, אבל ידבר בקול על אלה שנראות לו

מגוחכות ויחנך את ילדיו במסגרת ליברלית-דתית.

סימני זיהוי: טיקים קלים בכל פעם שמישהו רואה אותו עושה מצווה.

ביטוי: “הדתיים האלה כל-כך מעצבנים אותי, חבל שאי-אפשר לבנות קהילה רק של

דתלשל”שים כמונו”.

 

חרדי חדש

לא זרם מוגדר, אבל כינוי שמאחד תחתיו את כל סוגי החרדים שהגיעו למסקנה

שהחיים במאה ה-21 דורשים שינוי, אך לא רוצים לעזוב את הקהילה החרדית.

המרידה הקטנה הזאת יכולה לבוא באמצעות צריכת תרבות חילונית, גיוס לצה”ל,

יציאה לעבודה בסביבה חילונית, כתיבה בפורום האינטרנט “בחדרי חרדים”

ומגורים בשכונה חילונית. ההבדל הגדול הוא שהחברה החרדית מקבלת את זה

בשקט.

סימני זיהוי: חולצת כפתורים בצבע תכלת או ורוד. פאות מקופלות מאחורי האוזן.

ביטוי: “יש בסרט הזה קטעים לא צנועים, אבל אם אתה חרדי חדש, תסתדר עם זה”.

 

חרד”ל

זרם משמעותי בציבור הדתי שבשנים האחרונות מאמץ קודים הרבה יותר מחמירים

של קיום מצוות. בדרך כלל מגיעה ההחמרה יחד עם עמדות פוליטיות ימניות

מאוד. החרד”לניק שואף לאדיקות דתית שלא תיפול מזאת של החרדים, ולנאמנות

למדינת ישראל ברמה הגבוהה ביותר. הקשר למדינה אצל חלק מהחרד”לים נפגע

בעקבות ההתנתקות.

סימני זיהוי: ציציות בחוץ עם חוט תכלת לגברים. שמלות צבעוניות משתפכות לנשים.

ביטוי: “הבן החרד”לי שלי חזר מהישיבה והכריח אותי להוציא את הטלוויזיה מהבית”.

 

ישראלי-יהודי

מי שמנסים לחזק את הזהות היהודית שלהם במסגרת תפיסה הרואה בתרבות

הישראלית המודרנית המשך ישיר לתנ”ך ולתלמוד. חשוב להם מאוד ללמוד את

הרמב”ם, אבל גם כתבי ברנר הם טקסט מכונן. לא יפריע להם אם לא תקיים

מצוות, אבל לפחות תדע מהן המצוות ואם אתה כן מקיים אותן, אז שתדע למה.

סימני זיהוי: תמיד מסתובב לפחות עם שני ספרי יהדות - אחד ישן ושמרני,

השני חדש ומודרני.

ביטוי: “איך אתה קורא לעצמך יהודי-ישראלי אם לא קראת את א’ ד’ גורדון על

מצוות השבת?”

 

דתל”ש

דתי לשעבר. דתי שהפך לחילוני, לא מקיים מצוות כלל ולא מאמין באלוהים, אך

הוא עדיין גאה ביחס למקום שממנו בא. מאמין שהוא אדם יותר תרבותי ומוסרי

בזכות הידע שלו ביהדות, ומרגיש יותר בנוח עם דתל”שים כמוהו, ואפילו עם

דתיים פתוחים מאשר עם חילונים מלידה. ממשיך ללמוד תורה כתחביב.

סימני זיהוי: ישתמש בציניות בשיחה בביטויים כמו “בעזרת ה’”, ויחפש לראות

מה התגובה שלך.

ביטוי: “אני רואה שגם אתה דתל”ש. איפה היית בבני עקיבא?”

 

ליברל-דתי

דומה לדתי האוטונומי בכך שהתנתק מכבלי הממסד הדתי ולא מחזיק כלל מהרבנים,

אבל בשונה ממנו, שחי את חייו בשקט, הוא מנסה לחולל מאבק ולהקים מוסדות

דתיים אלטרנטיביים. הוא מתפלל בשבת במניין “שוויוני”, שבו נשים ממלאות

תפקידים שבבית כנסת דתי רגיל שמורים לגברים בלבד, מחפש לילדיו מסגרות

חינוך שבהן ניתנת פרשנות ליברלית לתורה ולמצוות, ורץ להשתתף בכל הפגנה

נגד הממסד הדתי המסורתי.

סימני זיהוי: בשבת יקפידו לא ללבוש חולצה לבנה כמו הדתיים “האחרים”, אלא

משהו עם סגנון אישי יותר.

ביטוי: “אם תבואי אלינו לשבת, תוכלי גם לקרוא בתורה, אנחנו בקהילה

דתית-לאומית, כבר לא חשוכים”.

 

שומרים

חילונים שבעקבות ביקור בכמה הרצאות על יהדות החליטו שהם לוקחים מצווה אחת

בלבד ומתחילים לקיים אותה. בדרך כלל זה תהיה מצווה כמו שמירת שבת או

כשרות. למצווה הזאת הם נצמדים באדיקות, ומשתדלים להדביק בה את כל בני

המשפחה, אבל בדברים אחרים הם נשארים חילונים לגמרי.

סימני זיהוי: הפמוטים בבית מוצגים במקום בולט, מעל מסך הפלזמה.

ביטוי: “אנחנו כבר לא יכולים לבוא איתכם לטיולים בשבת, אנחנו שומרים. אבל

למרתון הסרטים ביום כיפור בוודאי שנגיע”.

 

סעדו סטייל

צעירים מהפריפריה שאימצו לעצמם, בהשראת זוכה “כוכב נולד”, כמה מהסימונים

החיצוניים של הברסלברים, כמו הכיפות להבנות הגדולות, והם נהנים לשמוע את

“התיקון הכללי”, דיסק של תפילה שחיבר רבי נחמן המבוצע על-ידי מיטב זמרי

ישראל.

אצל רובם מדובר בלא הרבה יותר מהצהרת אופנה שלא משפיעה על החיים הרגילים,

אבל חלק מהם בעקבות זאת גם התקרבו לדת.

סימני זיהוי: כבר אמרנו, יהודה סעדו.

ביטוי: “סחתיין על הצבעים בכיפה החדשה שלך, הולך יפה עם הג’ינס”

***

טוב, קצת ארוך. חלק מן האבחנות די מדויקות, האחרות קצת פשטניות, אבל ככה זה עם מיילים ויראליים משעשעים שמישהו שולח לך - לא בדיוק חומר מדעי. העניין הוא, שבאמת קשה להצביע רק על קבוצה אחת של “דתיים” או “חרדים” (כהערת ביניים אציין שאני לא בטוחה ש”פעם” כמו שמחבר המייל הויראלי טען, היה דבר כזה). יש המוני גווני-גוונים ברוחניות היהודית.

בהקשר של ה”פעם”, מוכר לי המחקר של בני בית-הלחמי על רוחניות ישראלית בשנות ה-70 וה-80 - מסתבר שהיה פה שמח לפני שהגעתם.  ובשנות ה-90 פרסם העיתונאי יאיר שלג את הספר “הדתיים החדשים” שגם הוא ניסה לתת לגוונים האלה שם.

***

וכמעט בהקשר הזה, מעניין הדיון בנושא הרוחניות או ה”התחזקות הרוחנית” של אמנים שמתנהל בבלוג של עמי ברנד. ברנד טוען, בתוך ביקורת על האלבום החדש של אביתר בנאי, ש”הדיאלוג המוזיקלי הזה עם הקדוש ברוך הוא הפך רדוד ומתחנף”. לביקורת תגובות מעניינות רבות. ישנן כאלו שתומכות בדעתו של ברנד, שברגע שאמן מתמקד ב”רוחניות” שלו, האמנות שלו הופכת נוסחתית ומשעממת, וכבר לא מתעסקת עם הקונפליקטים בנפשו של האמן. לעומת זאת, יש הטוענים שברנד, מסיבות שונות, פשוט טועה: ניתן להיות “מתחזק” ואמן טוב. אני די על הגדר בהקשר הזה - את האלבום של אביתר בנאי עדיין לא שמעתי אז אין לי הערות לגופו של עניין.

האם יש אמנים “מתחזקים” מעניינים? האם מישהו ש”ראה את האור” באמת עדיין זקוק לאמנות לטובת ביטוי סערות הנפש? יש לי רושם שגם אם כן, יש אצל אנשים רבים שלב בתהליך רכישת רוחניות חדשה שבו הם עסוקים יותר במיסיונריות ל”אור החדש” ופחות בעיסוק אמנותי פרופר.

מצד שני, קובי אוז טורף את הקלפים ומוכיח - אם נחזור למייל שהדבקתי בתחילת הפוסט היום - שאין דבר כזה “דתי” משטאנץ אחד, או סוג אחד של “התחזקות”. ואכן, היצירה של אוז שונה מאוד מן השטאנץ וממשיכה להיות מרעננת.

 

דוס 2.0 - Manual

דוס 2.0 נועד לשחרר הגיגים שלי בנושאי דת (ובהגייה אשכנזית/יידישיסטית - דוס). לאו דווקא בקשר לדת היהודית או הדת בישראל. למה? כי “מערכת ההפעלה” הזו מעניינת אותי.

אני עושה (אוטוטו אוכל להגיד: עשיתי) דוקטורט בסוציולוגיה של הדת (על תנועות דתיות חדשות), ואת המאסטר כתבתי על נושאי דת ומדינה במדינות קתוליות. אני חיה כיהודיה (וישראלית) מחוץ לישראל, דבר המעמת אותי חדשות לבקרים עם שאלות של זהות יהודית ועם ההיסטוריה האישית-משפחתית שלי, בתור בת למשפחה שהיגרה מגרמניה לישראל, ושעשתה את הדרך ההפוכה.

יש לי כמה בלוגים בבלוגספוט, שעוסקים בנושאים המסחריים שבהם אני עוסקת כדי להתפרנס: אני מדריכת תיירים וחוקרת בנושאי היסטוריה יהודית.

שלום עולם!

אנו שמחים לראות שהצטרפת אלינו בבלוגלי. זהו הפוסט הראשון. ניתן לערוך אותו או למחוק אותו ולהתחיל להשתמש בבלוג!