את ההצהרה הבאה קיבלתי במייל ואני מביאה אותה כלשונה, כתוספת למה שכבר כתבתי על פרשת הרב אלון כחלק ממערכת שלמה של חשש ממיניות, שליטה על המיניות (והיצרים בכלל) וניצול עמדת כוח של המעורבים.

***

לא עוד הסתרה!!

חברות/ים יקרות/ים,

שבוע קשה מאוד עובר על כולנו חברי הציונות הדתית.  התנפצה עוד אמונה תמימה בטוהר מעשיו של רב מהיותר אהודים על ציבור גדול, אשר על פי המתואר ניצל את סמכותו ופגע מינית בתלמידים ובפונים אליו ששמו את מבטחם ביושרו ובהגינותו. למגינת לבנו - לשווא.

קשה להכיל את גודל השבר.

התגובות הרבות המגיעות אלינו בימים האחרונים הינן מגוונות:  חלקן סירוב להאמין, חלקן בלבול ומבוכה וחלקן יציאה בחמת זעם כנגד רבני פורום תקנה אשר חשפו את המתרחש לאחר שנים של חקירה וניסיונות להגיע להתחייבויות ולתיקון, אשר על פי המדווח לא כובדו על ידי הרב הנילון.

קיימת בתוכנו גם חרדה רבה מהאפשרות שמסתובבים בקרבנו עוד רבנים ובעלי עמדה ושררה כאלו, כפי שהיה גם בעבר, אשר פוגעים בצעירים וצעירות רבים רק משום אמונתם התמימה והעיוורת בסמכות הרבנית עם כל המשתמע ממנה.

אנו חברות “קולך”, שהקמנו ביחד עם תנועת “אמונה” את פורום תקנה ולחמנו כנגד כל המכחישים והמסתירים, מחזקות את ידי רבני הפורום על הטיפול האמיץ והמסור במקרה הסבוך והקשה של הרב אלון. הטיפול מעיד על קיומה של מנהיגות הלוקחת בחיל ורעדה את האחריות המוטלת על כתפיה ופועלת באומץ וללא חת. אנו מוקירות את השינוי שחל בכל הנוגע להכרה באפשרות הנוראה של ניצול סמכות רבנית והצורך בחשיפתה. זאת כדי להגן על כולנו מפני תופעות כגון אלה, ולשמור על כבודה של תורה.

זה ברור כעת יותר מתמיד. אין יותר מקום להסתרה ואנו לא נרפה ממשימתנו להטמיע את הפרקטיקה והמודעות לצורך במניעת הסתרה תוך שמירה על העקרונות הבסיסיים עליהם הפורום מושתת. אנו בטוחות כי רק איחוד השורות סביב פורום המשכיל לשלב בתוכו את הגורמים השונים בציונות הדתית, רבנות, משפט, חינוך, פסיכולוגיה, גברים ונשים - באופן שמכבד את כל חלקיו - הוא שיוכל להביא לתיקון עולם.

ביחד עם כך מחובתם/ן של כל היודעים/ות על אירועים מעין אלה לפעול באופן מיידי ונחרץ, בכל האינסטנציות המקצועיות, המשפטיות והציבוריות העומדות לרשותנו כדי לבער את הנגע, ולהזהיר את הציבור מפניו. לא יתכן שעבריינים מעין אלו יסתובבו בינינו שנים כשהציבור אינו מיודע על כך. וכמובן שיש לסייע לנפגעים/ות להתמודד עם מצבם הקשה.

אנו פונות להורים, לרבנים, למורים/ות ולציבור הרחב בבקשה להלחם בנגע ההסתרה, לסייע לבני הנוער להכיר בקיומן של תופעות ניצול סמכות רוחנית ורבנית ולהקנות להם/ן כלים להתמודד עם כך.

צעירים וצעירות אנא שמרו על עצמכם/ן מפני כל דורס ופוגע באיצטלה של רוחניות או סמכות.

כולנו עומדות לרשותכם/ן בעצה, ייעוץ, תוכניות חינוכיות, ועוד.

אנו מודות לכל המגיבות והמגיבים הרבים/ות עד כה ומזמינות את כל היתר להביע דעתכן/ם בנושא באימייל: kolech@kolech.com. דעתכן/ם חשובה לנו מאוד להפקת לקחים ולגיבוש דרכי פעולה.

תודה רבה

שאלה ישנה-נושנה, שכבר בימי הנביאים הועלתה - מתי זה לגיטימי להתנהג בצורה מסוימת בגלל אמונתך הדתית (או כמו שחלק מן האתאיסטים מתריסים: “כי החבר הדמיוני שלך אמר לך”), ומתי מדובר במחלת נפש? כמובן שמחברי התנ”ך לא הכירו את רפואת הנפש המודרנית (אם כי הם בטוח כבר הכירו את סוגיית האחריות הפלילית של חולה הנפש, החביבה כל כך על עורכי דין פליליים). אבל גם הנביאים הקדומים לאו דווקא מתארים קו ישר בין ההתגלות האלוהית והקבלה הציבורית. ולאחר מכן? מדוע החליטו עורכי התנ”ך להכניס ספרים מסוימים לספר-הספרים, בעוד שספרי נבואה אחרים נותרו בחוץ (וחלקם גם נעלמו כליל, אם כי מוזכרים בדברי הימים/ספרים חיצוניים אחרים)? האם הנביאים האלה רק חשבו שהם נביאים, אך למעשה היו ברטרוספקטיבה “משוגעים”?
וכיום? בעידן הרציונלי שבו אם יורד לך דם בדיוק במקום שבו היו פצעי ישו, אז כנראה שיש לך מחלת נפש, ואם אתה חושב שאתה המשיח, או שאת סוברת שהייתה לך התגלות נבואית, אולי יש לכם  סינדרום ירושלים (או מאניה דפרסיה, וכו’).

קחו למשל את ברוריה קרן. קרן הפציעה לפני כמה שנים בשמי העולם החרדי ככוכב עולה בתחום ההטפות לצניעות יתרה ולאורך חיים סגפני ביותר. תמר רותם מתארת אותה בכתבה מרתקת ב”הארץ” :

[…] הלבוש של ו’ אינו גחמה אישית. היא היתה חלק מקהילה קטנה של נשים, שהפכו את הצניעות לדגל, לביטוי עצמי ולאובססיה. על דעת עצמן, ללא הדרכת רב, הן מרבות בתפילות ובקריאת תהילים ומאמינות שנשים שמתלבשות בצניעות יביאו את הגאולה. לכן, על בגדיהן הארוכים והרחבים כאוהל, הן הוסיפו כיסוי ארוך שבו הן מכסות את הראש והפנים. בשנתיים האחרונות אפשר לראות נשים עם רעלה ברמת בית שמש, באלעד, בביתר עילית, בטבריה, בצפת ואף בשכונת בית ישראל בירושלים. ברחוב הראשי של רמת בית שמש הן צועדות, בדרך כלל בזוגות, ביד אחת הן מחזיקות את שולי הרעלה מעל האף, ובשנייה דוחפות עגלה.

א”ט בתצלום של פלאש 90

בכתבה של רותם, מתוארות רבות מן החברות בקבוצה של קרן כחוזרות בתשובה, אבל בינהן גם חרדיות (בעיקר ליטאיות אשכנזיות) “מלידה” שבוחרות לכסות את גופן במעין ניקאב או בורקה. המקרה של ו’ שפותח את הכתבה מספר על כך שבבית הדין הרבני - כביכול “מגרש הבית” (יחסית לבתי הדין החילוניים) של הדתיים - ראו בה הדיינים מעורערת בנפשה, בשל כיסויי הפנים והגוף. רותם מצד אחד מתייחסת למעריצות קרן כסוג של פמיניסטיות דתיות שמחליטות - במקום הרבנים - מהו גבול הצניעות (אין גבול…); אבל מצד שני גם מציינת:

התורה של קרן, שגורסת שאין גבול להחמרה מסוכנת. אפשר להתמכר לכך. כמו באנורקסיה. במקום להרעיב את הגוף, מעלימים אותו מתחת שכבות של בגדים.

צריך לציין בהקשר זה, שגם אם מדובר ב”פמיניזם דתי שלא על דעת גדולי הרבנים”, יש גברים שעומדים מאחורי התופעה, למשל הרב מיכאל אורי סופר, שכתב ספר שנקרא “עולמות של טוהר”, העוסק בצניעות נשים יהודיות בימי קדם.

כתבה אחרת, של שרי מקובר, פשוט מביאה עדויות מידי הנשים, שטוענות ל”הארה” מאז לבישת הבגדים המגבילים ואימוץ התנהגות לפיה “הבגד עושה את האדם” ובמקרה זה מונע מחשבות זימה אצל גברים שעלולים לראות את אחד מחלקי הגוף (עיניים, כפות ידיים וכו̵ חשופים:

“בהתחלה לבשתי רק שלוש חצאיות וגלימה. אחר כך קראתי שהרבנית קנייבסקי, דמות מאוד ידועה בציבור החרדי, היתה מכסה את שורש כף היד בחתיכת בד, כי זה אזור מאוד נשי. ואני הסתכלתי על המקום שבו מתחילות האצבעות של היד שלי, וראיתי שזה באמת נשי מאוד. חבל שגברים יסתכלו עליו וייכשלו. לכן גזרתי את הצד הסגור של הגרביים ואני לובשת אותן על היד, שיכסו את השורש, עד האצבעות. פעם הייתי הולכת עם הגרביים רק בחוץ. בבית זה הפריע לי. לאט לאט הכנסתי אותם הביתה, והיום אני הולכת לישון עם הגרביים וגם עם צווארון גבוה. כשמקבלים אור, מקבלים קדושה”.

עד לפני כשנה, לא שמעו חילונים רבים על התופעה (או לא העמיקו בה), ובטח שלא שמעו על קרן. ואז נעצרה “אמא טאליבאן” (להלן, א”ט) על ההתעללות בילדיה. באתר הפורומים החרדי “חדרי חרדים” ציינו כי בכירים בעדה החרדית באו לשלם ערבות ולעודד, וזאת למרות הסתייגויותיהם מדרכי נשות הטאליבאן מבית שמש, בגלל קרבת משפחה לא”ט. נתלו גם פאשקעווילים לתמיכה בה

מקור: אתר “חרדים” ; צלם: יואל רייזנר (כנראה, במקור ללא קרדיט)

לא ברור מי עומד מאחורי הפאשקעווילים, אומר אתר “חרדים”. א”ט מתוארת בו כאישה “הידועה כתמהונית” ואשר משפחתה “נחשבת בסביבתה כבעייתית, כאשר הילדים לא קיבלו שום חינוך בבית ספר, אפילו לא חרדי קיצוני, ולא חונכו לעבודות בית ולניהול בית מינימאלי ביותר” . אבל ברור שיש תומכים שטוענים שמדובר, כרגיל, בקונספירציה נגד הציבור החרדי (במקביל לסיפור האם החולה ככל הנראה בתסמונת מינכהאוזן; והאם שהייתה חברה בעדת המאמינים של “הרב” אליאור חן, ושבנה מאושפז כצמח). חדשות 24 מציג פאשקעוויל שעליו חתומים מספר רבנים.

אז איפה הגבול בין אדיקות לשגעון? מצד אחד עומדת א”ט, ומצד שני עומדת הפרקליטות. הפרקליטות טוענת שא”ט מסרבת להתפשט מבגדיה, אפילו על מנת לעשות מקלחת, אפילו בכלא נשים. כתוצאה מכך, בגדיה מעלים עובש ועל גופה פצעים זיהום עור שנובע מהמחסור באוורור. היא מסרבת, בתור טבעונית אדוקה שבנתה לעצמה תפריט סגפני ייחודי, לאכול את האוכל המוצע בבית המעצר. הפרקליטות טוענת שהתנהגות כזו אינה עולה בקנה אחד עם נפש בריאה, וגם שלחה את א”ט לבדיקה פסיכיאטרית.

יגאל סרנה פגש לאחרונה את אב המשפחה, אותו הוא מתאר כאדם חלש שנתן לא”ט להכתיב את הטון בבית. והטון, טוען סרנה, היה טירוף:

היא עטופה, אטומה, עיוורת תחת 27 שכבות בגדים, מעילים ושמיכות. בבית היה לה אוהל צניעות מעל האמבטיה. בכלא היא מתרחצת בבגדיה שאחר כך מעלים עובש

סרנה גם מספר שא”ט הייתה עצמה קורבן להתעללות כילדה, והפכה למבוגר מתעלל. סרנה גם כותב כי

גם השם הוא שחקן מרכזי בסיפור הזה. בדת יכול אדם לתלות באל ובחוקיו כל טירוף. בחסות החתירה לצניעות וטוהר מתרחשים הדברים הכי טמאים. גם עתה נחשבת אשתו האסירה לצדיקה בחוגיה. מפקד בסיס חיל האויר בו שירת, טייס בכיר שחזר בתשובה דיבר על קדושתה. כל מה שנגלה בחקירה, הכאה וגילוי עריות, נתפס בקרב חסידיה וחרדים אחרים לעלילה, אי הבנה, שלב בגאולתה דרך הביבים. אלוהים מחלק זיכיונות לכל מטורף.

מעבר לסנסציונליזם, יש כמה אלמנטים מעניינים לחוקרי הדתות והחברה בסיפורה של א”ט .

ראשית, אם היא אכן לוקה בנפשה, מה הוביל עשרות נשים להפוך לתלמידותיה ומעריצותיה, ולהמשיך לתמוך בה גם כיום וגם אל מול תגובות שליליות לאופנת הא”ט בתוך החברה החרדית עצמה?

קיימות לעיתים טענות וישנם סיפורים על מנהיגי כתות שסובלים ממה שסטארק וביינברידג’ קוראים לו “מקור פסיכופתולוגי” לפעילות הקבוצה. האם מדובר בקבוצה של “חסידות שוטות” של אישה שבעצמה לקתה בשיטיון?

זאת לא א”ט, אלא האם מפרשת אליאור חן, שימו לב לדימיון בלבוש
אולי לא. מקרה א”ט אינו המקרה היחיד בשנים האחרונות של קבוצות חריגות בקרב חרדים, חרד”לים ובעיקר המתחזקים והחוזרים בתשובה מבינהם; ובעיקר הנשים. כמובן שמקורות ההשוואה העיקריים לתיאוריה הזו היא “שיטת המגירות” של סילבי דהרי, חסידיו של אליאור חן וחסידות א”ט. בצפת, בית שמש וקהילות דומות, ניתן למצוא חרדים (ובעיקר חרדיות) ששומרים על טבעונות קיצונית או מטילים על עצמם איסורים וסיגופים נוספים על אלה שמטילים הרבנים על הקהילה בכל מקרה. אבל אולי מדובר בהחלטה כמעט-רציונלית - להתמודד עם הלחצים הרבים המופעלים על אישה חרדית, ובעיקר על חוזרת בתשובה, להיות מעיין “סופר-וומאן” - גם נסיכה שכבודה בבית פנימה וגם מפרנסת התומכת בלימודיו של בעלה ובתוך כל זה - גם אדם המנסה להתמודד עם רוחניותו הוא ועם לחצי המציאות (ברמה האישית - מחלות, משברים כלכליים וכל הדברים האחרים שקורים בחיים; וברמה הקולקטיבית - אירועים טראומטיים כמו פינוי רצועת עזה, פיגועים ושאר מרעין בישין). אם מגדירים מחדש את הרוחניות (אופנת א”ט כלבוש אשר מביא את לובשיו ובני משפחתה לרמה רוחנית גבוהה יותר) ואת הצורך במגע עם החוץ (עבירה גדולה, אפילו להיכנס למכולת שבה יש גברים; יש להשתמש בילדים בתור מלווים ודוברים, כמו אצל עיוורים), הופכים חלק מן הלחצים האלה ללא-רלוונטיים, להבלים.

הבלוג Sociological Images (שהוא בלוג מעניין באופן כללי), מציג נתונים שהופיעו בכתב העת היהודי-אמריקאי Forward על חלקן של נשים בהנהגת ארגונים ומוסדות יהודיים בארצות הברית, ועל השכר הממוצע של נשים בארגונים אלה, שהוא נמוך יותר מזה של הגברים.

נשים כמנהיגות: פורוורד (או SI) לא בודקים כמה מן הארגונים הם אורתודקוסים (כלומר, מדירים נשים באופן שיטתי). ברשימת ראשי הארגונים ניתן לראות שנבחנו 21 ארגונים דתיים/חינוכיים. מתוכם, שליש (שבעה) הם מוסדות אורתודוקסים או חרדיים. אבל גם מתוך ארבעה עשר מוסדות נוספים (רפורמים, קונסרבטיבים, רקונסטרוקציוניסטים או על-זרמיים), יש רק מנהיגה אחת לארגונים הדתיים - הרבה ג’ולי שונפלד שעומדת בראש אסיפת הרבנים (Rabbinical Assembly) של התנועה המסורתית. בין 19 ראשי הפדרציות היהודיות הגדולות יש רק אישה אחת - ג’ניפר גורוביץ, המכהנת כראש הפדרציה של הקהילות היהודיות בסן פרנציסקו.

היהודי שמרוויח הכי הרבה כסף לשנה הוא אגב ריצ’ארד ג’ואל, נשיא הישיבה יוניברסיטי, עם שכר שנתי של 750,000 דולר (וזה אחרי מיידוף!). אחריו עומד ג’רי סילברמן, נשיא הפדרציה של הקהילות היהודיות בצפון אמריקה, שמרוויח 575,000 דולר לשנה. האישה שמרוויחה הכי הרבה כסף (כ-511,000 דולר לשנה) היא שרה בלומפילד, המנהלת של מוזיאון השואה בוושינגטון, ואחת מ-9 נשים בלבד שעומדות בראש ארגונים המדורגים כ”שירותים ציבוריים” (ששתיים מהן עומדות בראש ארגוני נשים יהודיות). באופן אירוני, מנכ”ל הדסה, ארגון הנשים היהודיות של צפון אמריקה, הוא גבר בשם ריק אניס.

וברמות הנמוכות יותר: למרות שקיים ייצוג-חסר לנשים בהנהגת הארגונים היהודיים (כולל אפילו בזרמים יהודיים יותר שוויוניים, באופן כללי הן מהוות 14% מן המנהיגים), הן מהוות 75%  מכלל העובדים בארגונים יהודיים. ולמרות שנשים מהוות שלושה רבעים מכלל עובדי הקהילות היהודיות, חלק ניכר מן הקהילות היהודיות (65%) לא מציעים חופשת לידה בתשלום מלא (55% מציעים חופשת לידה ללא תשלום ו-10% לא מציעים כלל חופשת לידה); ורק 7% משלמים על חופשת לידה של 12 שבועות או יותר. שוב, החישוב כולל את הקהילות היהודיות מן הזרמים היותר שוויוניים, שמחזיקים “חזנית” או “רבה” (ברור שרוב הנשים עובדות בארגונים אלה ואחרים בתפקידים מנהלתיים, ותחת סוג המשכורות המכונות “שכר לנשים”).

ערכים סוציאליים יהודיים הם אולי דבר נחמד לדבר עליו בהקשר של “גמילות חסדים” (אורתודוקסים) או “צדק חברתי” (פרוגרסיבים למיניהם), אבל בשורה התחתונה - ארגונים יהודיים דתיים בארצות הברית פועלים מהבחינה הזו כמו שילוב קטלני בין דת שהיא עדיין שמרנית (גם אם מרבית הארגונים לא מדירים נשים ברמה הפורמלית) והעולם הקפיטליסטי, שבו זכויות סוציאליות הן משהו שכנראה נשאר על הנייר של הרב/ה בדרשה השבועית בבית הכנסת או ב”טמפל”.