תומר פרסיקו סיכם יפה את העשור בתחום הניו-אייג’ והרוחניות, ואחרי שהערתי לו שהוא שכח את מותו של מאהש שלנו (ועיינו ב-PDF בעמוד 6 למידע רציני), שהוא אולי אב-אבות הניו-אייג’ הרוחניות הממוסחרת, האיש שפיצח את האטום של הרוחניות בעידן הקפיטליסטי, פתאום חשבתי לכתוב רשימת עשור משלי.

יוקו בטח אשמה גם במותו, סקסי סידי עם חברים 

****

העשור הנוכחי פרץ לאחר שנה של חרדות Y2K, שהיו להן כמובן גם היבט דתי - הטכנולוגיה שהייתה אמורה להפסיק לעבוד בשל באג 2000 הפכה למעיין כלי מיסטי המקדם את סוף העולם ואת ביאתו הבאה של המשיח. ואכן, לא מעט גורמים משיחיים (בעיקר מחשבי קיצין פרוטסטנטים), ראו בשנת 2000 את תחילת הקץ. עד כדי כך, שלא זכור לי עשור (אולי למעט שנות ה-60, עם המלחמה הקרה מחד והציניות של הנוער המורד מאידך) שבו ליבלבו כל כך הרבה תיאוריות קונספירציה, שבו נעשה שימוש בעל-טבעי והיה עיסוק באפוקליפסה במדיומים של התרבות הפופולרית.

מכיוון שזה גם העשור שבו האינטרנט הפך להיות חלק אינטגרלי מחיי היום יום שלנו,  קבוצות דיון, רשתות חברתיות, מיילים ויראליים ואתרי קונספירציה ומיסטיקה סייעו להפיץ את בשורות הפופוקליפסה (כלומר, האפוקליפסה בתרבות הפופולרית) הרבה מעבר לקהל מבקרי חנויות הקריסטלים והמפשפשים במדפי העידן החדש בחנויות הספרים. הכל הפך נגיש יותר - תיאוריות מופרכות כאלו ואחרות, כתבי שטנה נגד קבוצות דתיות, אתניות או נגד פוליטיקאים, וגם סתם ניסיונות לגייס מאמינים חדשים. מי שמע על תיאוריות “סוף העולם של המאיה ב-2012″ לפני האינטרנט, למעט כמה משוגעי ניו אייג’/מאיה? מי היה הולך לסרט שכותרתו 2012 לפני 20 שנה?(אגב, למי שלא ראה ועדיין מעוניין: סרט פעולה/אסונות בינוני, אין קשר לתיאוריות הפופוקליפסה של הניו אייג’רים, וסוף מקומם במיוחד).

מצד שני, הטכנולוגיה לא רק מקדמת את הפצת הרעיונות, אלא עושה זאת בחינם ובאופן יחסית חופשי ופתוח (לביקורת). נכון, כולם מעבירים הלאה מיילים מלאים בתיאוריות מופרכות; נכון, יש הרבה יותר קהל לכל מיני רעיונות רוחניים הזויים ואפילו מסוכנים. אבל “אוטוסטרדת המידע” גרמה ב-10 השנים האחרונות לצרות (שרק יחריפו) לקבוצות אזוטריות יותר. הקבוצה הבולטת בהקשר הזה היא סיינטולוגיה. זה התחיל מקבוצות דיון (שרוב מי שנכנס אליהן כבר ידע בעצם מה סודות הסיינטולוגיה, כי הוא היה מאמין-לשעבר, מאמין-בהווה, או מומחה לנושא), והמשיך עם אתרי אינטרנט כמו xenu.net של אנדראס הלאס-לונד שפירסם מידע על האמונות הסודיות (והדי משונות) שהפיץ ל. רון האבארד. ומשם - בסאות’ פארק צחקו עליהם (וגרמו ל”שף” לעזוב, מה שלא קרה כשצחקו שם על נצרות או על יהדות), בריגדת חופש המידע של “אנונימוס” התחילה להציק להם אונליין ואחר כך גם אוף-ליין וכל מי שרוצה לדעת במה הסיינטולוגים מאמינים, יכול פשוט לפתוח כמה עשרות ערכי ויקיפדיה מעניינים ומשונים. צריך להבין, שבניגוד לקבוצות כמו הדרוזים - שטוענות שהנושאים האיזוטריים פשוט לא מתאימים מבחינה רוחנית למי שאינו תלמיד הדת ושמעבר לכך אין להן אינטרס מיוחד בשמירת הסודיות; במקרה של קבוצות כמו סיינטולוגיה, או המדיטציה הטרנסצנדנטלית של המהרישי, חשיפת מידע (במקרה של ה-TM, החשיפה הייתה בין היתר של ה”מנטרות הסודיות והמדויקות מדעית, ללא שיוך דתי, שמותאמות לך אישית” - וכמובן מבוססות על טבלה פשוטהשל שמות אלים הינדיים, בניגוד לטענות ה-TM), גורמת לכך שהם מאבדים את מקורות המימון שלהם (המאמינים שהולכים לעוד ועוד קורס בניסיון להבין עוד יותר מצפונותיה של הדת).

סאות’פארק חושפים ניבים

****

וכמובן, אם מדברים על ההשפעה של האינטרנט, אי אפשר שלא להיזכר בכמה מן המחזות המזוועים ביותר שראינו בעשור האחרון, שכולם קשורים לעשור הדתי הזה: הפיצוץ והתמוטטות מגדלי התאומים (ואולי ניתן להזכיר שהייתה גם תיאוריית קונספירציה אנטישמית שלא היו בבניין יהודים); מותו הנוראי של דניאל פרל; הפיגוע בלונדון; הפיגוע במדריד; פיגועים במסגדים ובכנסיות בעיראק; מחנות אימונים וואהביסטים באפגניסטן, תימן, סומליה או סודאן - כולם נראו על האינטרנט, ויותר מכך, תומכי הטרור מתקשרים ומתאמים בינהם באמצעות האינטרנט.

הפיגוע ב-11 בספטמבר 2001 הוביל לעשור סוער מאוד מבחינה דתית - הג’יהאד והיחס למוסלמים מחד; “מסע הצלב” שעליו הכריז ג’ורג’ בוש; וברקע, כל מיני קולות משיחיסטיים שסוברים שהנה באה מלחמת גוג ומגוג המיוחלת (מיוחלת, כי אחריה יבוא קץ הימים וביאת המשיח). אי אפשר להמעיט בחשיבותו של ה-9 בספטמבר ובהשפעתו העולמית. לאו דווקא בגלל “התפתחות הג’יהאדיסטים” - הם היו קיימים כבר קודם, ואפילו ניסו כבר לפוצץ את מגדלי התאומים (כמו גם ביצעו פיגועים נגד שגרירות ארצות הברית, ניסו להתנקש בחיי מבארכ ועוד). מי ששמע על איימן א-זוואהרי לפני ספטמבר 2001, לא הופתע ממעורבותו של הדוקטור בפיגוע מגדלי התאומים, ולא יותר מדי מן הפיגועים עצמם. ההשפעה העיקרית של הפיגוע היא דווקא בהתפתחויות האחרות שהוא הצית - פרשנות של דתות אחרות לאירוע המכונן הזה, שיח של לא-מוסלמים בנושא האסלאם והאסלאמיסטים, שיח בנושא היחס לאסלאם וכמובן, שיח פנים-אסלאמי בנושא הקיצוניים - שלמרבה הצער עדיין לא מושך את המסה הגדולה של החברה האסלאמית לפעולה תקיפה נגד האסלאמיסטיים. בהקשר זה יוזכרו גם כמה אירועים אלימים אחרים, שבהם הציגו המוחים את האסלאם כ”דת השלום” (כל עוד אין קריקטורות של מוחמד, או כל מיני מרעין בישין אחרים בסביבה). וכמובן, כוחו של האירוע ב”מסע הצלב” שכבר הוזכר קודם לכן - התבטאות אומללה יותר או פחות (וכשיודעים את הרקע הדתי של בוש, טעות פרוידיאנית או אולי אפילו “gaffe” מכוונת) - בעיראק, באפגניסטאן ובכל המקומות שבהם, כידוע, מאז אוקטובר, מקסימום נובמבר 2001, אין קיצונים אסלאמיים והדמוקרטיה והליברליזם חוגגים.

קריקטורה (לא של הנביא מוחמד, אל תשרפו לי את הבלוג, בדיוק גמרתי שיפוצים)

****

 ובעולם הנוצרי, חוץ מחישובי הקיצין השונים, וחגיגות ה-2000 לילד יום ההולדת המפורסם בעולם (שלמרבה הצער מבחינתם, לא כללה את הבחור הצעיר מכבה את הנרות בכבודו ובעצמו), קרו עוד כמה דברים. ב-2005 האפיפיור יוחנן פאולוס השני מת - יפ”ה, שנולד בשם קארול וויטיווה, היה שמרן שזכה לכבוד מלא-קתולים בין היתר בגלל היכולת שלו להרגיע יחסים מתוחים בין קתולים ללא-קתולים, והמעורבות שלו למען דמוקרטיזציה ברחבי העולם - אולי יצא במקרה ככה, אבל וויטיווה הפולני, שכמובן התנגד לקומוניזם האתאיסטי במולדתו,זכה גם לראות אותו נופל, ואת פולין חוזרת לקתוליות האדוקה, את רדיו מאריה האנטישמי פותח את פעילותו הפוליטית, ואולי אפילו את אפליית ההומוסקסואלים באותו מולדת, הכל אחרי נפילת שלטון הרשע הקומוניסטי.

אבל לא אלמן ישראל, habemus papam - כיורשו נבחר יוזף רצינגר, בנדיקטוס הארבעה עשר. בה”ע, שמרן אפילו יותר מיפ”ה, ומבחינת השמרנים בכנסייה הקתולית - בחירתו סימנה את ניצחונם על הרפורמיסטים, תיאולוגי השחרור ושאר “שמאלנים”. אחד ממהלכיו הבולטים של בה”ע מאז בחירתו היא ליכוד השורות השמרניות והאולטרה-שמרניות בכנסייה הקתולית, בניסיון לנהל קרב מאסף נגד הצמיחה העצומה של הנצרות הפנטקוסטלית והאוונגליקנית בעולם השלישי, ובעיקר באמריקה הלטינית. הוא התחיל עם מסדר בשם “פיוס העשירי” שהחליט בזמנו שלא לציית להחלטות הוואתיקן אחרי “קונציל הוותיקן השני” (כי ההחלטות היו בעיניהם בגידה בקתוליות השמרנית). בין הבישופים שהוא החליט לקבל מחדש - ריצ’רד ויליאמסון, מכחיש שואה (וכנראה גם לא היחיד).

כדי להבטיח שלא יקרה חלילה וחס שהמתונים והרפורמיסטים יזכו לדריסת רגל, נקט בה”ע בתרגיל שבדרך כלל שמור ליחסי ביבי עם אפללו. כנראה שסקנדל אחד לא הספיק לרצינגר, כי הוא המשיך בהצעה לכמרים האנגליקנים השמרניים, שהפריעו להם הרפורמות בכנסייה האנגליקנית (נשים יכולות להיות מוסמכות ככמרים, הומוסקסואלים מתקבלים, וכו’), להצטרף לכנסייה הקתולית. כמרים קתולים רגילים, זאת יודע כל ילד אירי, נשבעו לפרישות ולא יכולים להינשא. הכנסייה האנגליקנית דווקא מתירה נישואין של כמרים. מה יעשו האנגליקנים-לשעבר הנשואים? בה”ע מוכן לקבל אותם. הקתוליות היא כיום הדת הגדולה ביותר בעולם, ויש לה פנים רבות - במערב, בעיקר, ניתן למצוא קתולים רבים שכלל אינם שמרנים, אלא מבטאים דעות ליברליות למדי בנושאים רבים - הם ישמחו להסמיך נשים מתאימות ככמרים, חלקם תומכים בכך שכמרים קתולים “מקוריים” שינשאו, או בהכרה בהומוסקסואליות. הם נלחמים למען צדק חברתי ונגד משטרים דיקטוטריים, גם כשאלה האחרונים באים מן הימין השמרני ונלחמים בקומוניזם האתאיסטי. רצינגר לא מתכוון לרצות את כל אלה כשהוא מותיר לאנגליקנים הפורשים, הנשואים, לא לנטוש את נשותיהם מאחור: כמו במקרה ביבי והפורשים (וכל כך הרבה דילים דומים בעבר), גם ראצינגר מציע לאפללואים שלו תנאים מועדפים.

בה”ע הספיק גם לעצבן דתות אחרות ולהרוס חלק מעבודתו של יפ”ה בתחום הדיאלוג הבינדתי, ומן האפיפיורות ישחרר בדרך כלל רק המוות, מה שאומר שבה”ע ימשיך לעורר סערות גם בעשור הבא.  מה עוד צפוי בעשור הבא?  קשה לדעת, אבל אין לי מה לדאוג - כבר דווח כי ישנו גידול במספר חוקרי מדעי הדתות.

כמעט חשוב כמו המהרישי, וגם הוא נפטר… 

שאלה ישנה-נושנה, שכבר בימי הנביאים הועלתה - מתי זה לגיטימי להתנהג בצורה מסוימת בגלל אמונתך הדתית (או כמו שחלק מן האתאיסטים מתריסים: “כי החבר הדמיוני שלך אמר לך”), ומתי מדובר במחלת נפש? כמובן שמחברי התנ”ך לא הכירו את רפואת הנפש המודרנית (אם כי הם בטוח כבר הכירו את סוגיית האחריות הפלילית של חולה הנפש, החביבה כל כך על עורכי דין פליליים). אבל גם הנביאים הקדומים לאו דווקא מתארים קו ישר בין ההתגלות האלוהית והקבלה הציבורית. ולאחר מכן? מדוע החליטו עורכי התנ”ך להכניס ספרים מסוימים לספר-הספרים, בעוד שספרי נבואה אחרים נותרו בחוץ (וחלקם גם נעלמו כליל, אם כי מוזכרים בדברי הימים/ספרים חיצוניים אחרים)? האם הנביאים האלה רק חשבו שהם נביאים, אך למעשה היו ברטרוספקטיבה “משוגעים”?
וכיום? בעידן הרציונלי שבו אם יורד לך דם בדיוק במקום שבו היו פצעי ישו, אז כנראה שיש לך מחלת נפש, ואם אתה חושב שאתה המשיח, או שאת סוברת שהייתה לך התגלות נבואית, אולי יש לכם  סינדרום ירושלים (או מאניה דפרסיה, וכו’).

קחו למשל את ברוריה קרן. קרן הפציעה לפני כמה שנים בשמי העולם החרדי ככוכב עולה בתחום ההטפות לצניעות יתרה ולאורך חיים סגפני ביותר. תמר רותם מתארת אותה בכתבה מרתקת ב”הארץ” :

[…] הלבוש של ו’ אינו גחמה אישית. היא היתה חלק מקהילה קטנה של נשים, שהפכו את הצניעות לדגל, לביטוי עצמי ולאובססיה. על דעת עצמן, ללא הדרכת רב, הן מרבות בתפילות ובקריאת תהילים ומאמינות שנשים שמתלבשות בצניעות יביאו את הגאולה. לכן, על בגדיהן הארוכים והרחבים כאוהל, הן הוסיפו כיסוי ארוך שבו הן מכסות את הראש והפנים. בשנתיים האחרונות אפשר לראות נשים עם רעלה ברמת בית שמש, באלעד, בביתר עילית, בטבריה, בצפת ואף בשכונת בית ישראל בירושלים. ברחוב הראשי של רמת בית שמש הן צועדות, בדרך כלל בזוגות, ביד אחת הן מחזיקות את שולי הרעלה מעל האף, ובשנייה דוחפות עגלה.

א”ט בתצלום של פלאש 90

בכתבה של רותם, מתוארות רבות מן החברות בקבוצה של קרן כחוזרות בתשובה, אבל בינהן גם חרדיות (בעיקר ליטאיות אשכנזיות) “מלידה” שבוחרות לכסות את גופן במעין ניקאב או בורקה. המקרה של ו’ שפותח את הכתבה מספר על כך שבבית הדין הרבני - כביכול “מגרש הבית” (יחסית לבתי הדין החילוניים) של הדתיים - ראו בה הדיינים מעורערת בנפשה, בשל כיסויי הפנים והגוף. רותם מצד אחד מתייחסת למעריצות קרן כסוג של פמיניסטיות דתיות שמחליטות - במקום הרבנים - מהו גבול הצניעות (אין גבול…); אבל מצד שני גם מציינת:

התורה של קרן, שגורסת שאין גבול להחמרה מסוכנת. אפשר להתמכר לכך. כמו באנורקסיה. במקום להרעיב את הגוף, מעלימים אותו מתחת שכבות של בגדים.

צריך לציין בהקשר זה, שגם אם מדובר ב”פמיניזם דתי שלא על דעת גדולי הרבנים”, יש גברים שעומדים מאחורי התופעה, למשל הרב מיכאל אורי סופר, שכתב ספר שנקרא “עולמות של טוהר”, העוסק בצניעות נשים יהודיות בימי קדם.

כתבה אחרת, של שרי מקובר, פשוט מביאה עדויות מידי הנשים, שטוענות ל”הארה” מאז לבישת הבגדים המגבילים ואימוץ התנהגות לפיה “הבגד עושה את האדם” ובמקרה זה מונע מחשבות זימה אצל גברים שעלולים לראות את אחד מחלקי הגוף (עיניים, כפות ידיים וכו̵ חשופים:

“בהתחלה לבשתי רק שלוש חצאיות וגלימה. אחר כך קראתי שהרבנית קנייבסקי, דמות מאוד ידועה בציבור החרדי, היתה מכסה את שורש כף היד בחתיכת בד, כי זה אזור מאוד נשי. ואני הסתכלתי על המקום שבו מתחילות האצבעות של היד שלי, וראיתי שזה באמת נשי מאוד. חבל שגברים יסתכלו עליו וייכשלו. לכן גזרתי את הצד הסגור של הגרביים ואני לובשת אותן על היד, שיכסו את השורש, עד האצבעות. פעם הייתי הולכת עם הגרביים רק בחוץ. בבית זה הפריע לי. לאט לאט הכנסתי אותם הביתה, והיום אני הולכת לישון עם הגרביים וגם עם צווארון גבוה. כשמקבלים אור, מקבלים קדושה”.

עד לפני כשנה, לא שמעו חילונים רבים על התופעה (או לא העמיקו בה), ובטח שלא שמעו על קרן. ואז נעצרה “אמא טאליבאן” (להלן, א”ט) על ההתעללות בילדיה. באתר הפורומים החרדי “חדרי חרדים” ציינו כי בכירים בעדה החרדית באו לשלם ערבות ולעודד, וזאת למרות הסתייגויותיהם מדרכי נשות הטאליבאן מבית שמש, בגלל קרבת משפחה לא”ט. נתלו גם פאשקעווילים לתמיכה בה

מקור: אתר “חרדים” ; צלם: יואל רייזנר (כנראה, במקור ללא קרדיט)

לא ברור מי עומד מאחורי הפאשקעווילים, אומר אתר “חרדים”. א”ט מתוארת בו כאישה “הידועה כתמהונית” ואשר משפחתה “נחשבת בסביבתה כבעייתית, כאשר הילדים לא קיבלו שום חינוך בבית ספר, אפילו לא חרדי קיצוני, ולא חונכו לעבודות בית ולניהול בית מינימאלי ביותר” . אבל ברור שיש תומכים שטוענים שמדובר, כרגיל, בקונספירציה נגד הציבור החרדי (במקביל לסיפור האם החולה ככל הנראה בתסמונת מינכהאוזן; והאם שהייתה חברה בעדת המאמינים של “הרב” אליאור חן, ושבנה מאושפז כצמח). חדשות 24 מציג פאשקעוויל שעליו חתומים מספר רבנים.

אז איפה הגבול בין אדיקות לשגעון? מצד אחד עומדת א”ט, ומצד שני עומדת הפרקליטות. הפרקליטות טוענת שא”ט מסרבת להתפשט מבגדיה, אפילו על מנת לעשות מקלחת, אפילו בכלא נשים. כתוצאה מכך, בגדיה מעלים עובש ועל גופה פצעים זיהום עור שנובע מהמחסור באוורור. היא מסרבת, בתור טבעונית אדוקה שבנתה לעצמה תפריט סגפני ייחודי, לאכול את האוכל המוצע בבית המעצר. הפרקליטות טוענת שהתנהגות כזו אינה עולה בקנה אחד עם נפש בריאה, וגם שלחה את א”ט לבדיקה פסיכיאטרית.

יגאל סרנה פגש לאחרונה את אב המשפחה, אותו הוא מתאר כאדם חלש שנתן לא”ט להכתיב את הטון בבית. והטון, טוען סרנה, היה טירוף:

היא עטופה, אטומה, עיוורת תחת 27 שכבות בגדים, מעילים ושמיכות. בבית היה לה אוהל צניעות מעל האמבטיה. בכלא היא מתרחצת בבגדיה שאחר כך מעלים עובש

סרנה גם מספר שא”ט הייתה עצמה קורבן להתעללות כילדה, והפכה למבוגר מתעלל. סרנה גם כותב כי

גם השם הוא שחקן מרכזי בסיפור הזה. בדת יכול אדם לתלות באל ובחוקיו כל טירוף. בחסות החתירה לצניעות וטוהר מתרחשים הדברים הכי טמאים. גם עתה נחשבת אשתו האסירה לצדיקה בחוגיה. מפקד בסיס חיל האויר בו שירת, טייס בכיר שחזר בתשובה דיבר על קדושתה. כל מה שנגלה בחקירה, הכאה וגילוי עריות, נתפס בקרב חסידיה וחרדים אחרים לעלילה, אי הבנה, שלב בגאולתה דרך הביבים. אלוהים מחלק זיכיונות לכל מטורף.

מעבר לסנסציונליזם, יש כמה אלמנטים מעניינים לחוקרי הדתות והחברה בסיפורה של א”ט .

ראשית, אם היא אכן לוקה בנפשה, מה הוביל עשרות נשים להפוך לתלמידותיה ומעריצותיה, ולהמשיך לתמוך בה גם כיום וגם אל מול תגובות שליליות לאופנת הא”ט בתוך החברה החרדית עצמה?

קיימות לעיתים טענות וישנם סיפורים על מנהיגי כתות שסובלים ממה שסטארק וביינברידג’ קוראים לו “מקור פסיכופתולוגי” לפעילות הקבוצה. האם מדובר בקבוצה של “חסידות שוטות” של אישה שבעצמה לקתה בשיטיון?

זאת לא א”ט, אלא האם מפרשת אליאור חן, שימו לב לדימיון בלבוש
אולי לא. מקרה א”ט אינו המקרה היחיד בשנים האחרונות של קבוצות חריגות בקרב חרדים, חרד”לים ובעיקר המתחזקים והחוזרים בתשובה מבינהם; ובעיקר הנשים. כמובן שמקורות ההשוואה העיקריים לתיאוריה הזו היא “שיטת המגירות” של סילבי דהרי, חסידיו של אליאור חן וחסידות א”ט. בצפת, בית שמש וקהילות דומות, ניתן למצוא חרדים (ובעיקר חרדיות) ששומרים על טבעונות קיצונית או מטילים על עצמם איסורים וסיגופים נוספים על אלה שמטילים הרבנים על הקהילה בכל מקרה. אבל אולי מדובר בהחלטה כמעט-רציונלית - להתמודד עם הלחצים הרבים המופעלים על אישה חרדית, ובעיקר על חוזרת בתשובה, להיות מעיין “סופר-וומאן” - גם נסיכה שכבודה בבית פנימה וגם מפרנסת התומכת בלימודיו של בעלה ובתוך כל זה - גם אדם המנסה להתמודד עם רוחניותו הוא ועם לחצי המציאות (ברמה האישית - מחלות, משברים כלכליים וכל הדברים האחרים שקורים בחיים; וברמה הקולקטיבית - אירועים טראומטיים כמו פינוי רצועת עזה, פיגועים ושאר מרעין בישין). אם מגדירים מחדש את הרוחניות (אופנת א”ט כלבוש אשר מביא את לובשיו ובני משפחתה לרמה רוחנית גבוהה יותר) ואת הצורך במגע עם החוץ (עבירה גדולה, אפילו להיכנס למכולת שבה יש גברים; יש להשתמש בילדים בתור מלווים ודוברים, כמו אצל עיוורים), הופכים חלק מן הלחצים האלה ללא-רלוונטיים, להבלים.

לפני כשבוע פרסמתי פוסט על רדיפה שיטתית של יהודים משיחיים בישראל, והקשר לפרשת יעקב טייטל, שגם הצליח לפגוע בנער משיחי. בין היתר ציינתי שם איך תערובת של תיאולוגיה לאומנית שרואה במדינת ישראל חלק מן הישועה שתביא לביאה השנייה של ישו, לבין ניסיון להיות יותר צדיק מן האפיפיור, מוביל להתבטאויות לאומניות למדי בכתב העת של היהודים המשיחיים

אילוסטרציה (מחווה לתום, כמובן): ספירת העומר, הרס”ר!

***
בינתיים הזדמן לידי הפוסט המעניין של תום שכותרתו “מיהו אזרח, מהי נורמליות” - תום לוקח את הכתבה בנושא היהודים המשיחיים, ומצביע על הצורה שבה יובל אזולאי (העיתונאי) והמרואיינים מדגישים את השירות הצבאי כסמל לאזרחותם האולטימטיבית. המרואיינים אצל אזולאי ב”הארץ” כולם מדגישים כי שירתו בצבא (אם אפשר, בקרבי), ואם זה לא אפשר (כי המרואיינת היא אישה), היא מדגישה כי תרמה את פרי רחמה לצבא. במקרה הזה, נראה לי (כמו שתום באמת גם אומר) שמדובר בניסיון להצביע על “כמה אנחנו שייכים”, אבל כמו שהראתי, ללאומנות של היהודים המשיחיים גם שורשים תיאולוגיים ברעיונות של הנצרות האוונגליסטית בת ימינו.

אחרי פרסום מעצרו של יעקב טייטל התפרסמו גם המעשים שמיוחסים לטייטל - בין היתר הפיגוע נגד פרופ’ שטרנהל והפיגוע נגד משפחת אורטיז.

לגבי האחרון, ראיונות אוהדים פורסמו בכל כלי התקשורת עם משפחת אורטיז. הטוקבאקים כמובן היו פחות אוהדים ובין היתר התייחסו לציטוט האם שהיא בהלם ש”יהודי כמוה” עשה את המעשה. הטוקבקיסטים מיהרו להטיח באם שטייטל אינו “יהודי כמוה”, כי היא אינה יהודיה, אלא משתייכת ל”יהודים המשיחיים” (יהודים שמאמינים בישו).

השופט העליון האמריקאי אוליבר ונדל הולמס התבקש פעם להגדיר את הגבול בין חופש הביטוי לבין פרסומי תועבה, והציטוט המפורסם שלו אומר ש”"I can’t define it, but I’ll know it when I see it.” לי קשה להגדיר מה הגבול של העולם היהודי, אבל אמונה בישו כמשיח נראית לי, ללא ספק, כמשהו שאינו יהדות מנקודת המבט שלי, “מן הבטן”. גם בית המשפט העליון פסק בזמנו שיהודי משיחי מזימבבואה לא יוכל לעלות לארץ במסגרת חוק השבות. היהודים המשיחיים מעמידים אתגר אינטלקטואלי בהקשר זה, של “גבולות היהדות המקובלת”. פעם, לפני שמדינות קבעו מהי זהותו של אדם, היו עוד קבוצות שחיו אי שם בין היהדות לנצרות (וצאצאי חלקם ממוקמים היטב באליטות הישראליות); כיום הדבר מהווה אתגר לא קל לשאלת אזרחותו של אדם במדינה “אתנית-לאומית” כמו ישראל, שבה האזרחות נקבעת בין היתר על פי השיוך הדתי-אתני. מעניין לראות איך העלון של היהודים המשיחיים בישראל משתמש בשיח לאומני, וכמובן שמקיים קהיליות בשטחים (אורטיז עצמם גרים באריאל) - לדעתי לא מתוך ניסיון להיות “יותר קתולי מן האפיפיור” (כלומר, להוכיח את נאמנותם ואהבתם למדינה), אלא מתוך שכנוע עצמי דתי. כמו שכותבת מנהיגת הקהילה בהקשר של נאום אובמה בקהיר:

מוקד הבעיה כיום היא העובדה שהעם כולו רחוק מאלוהים - בין אם המדובר במתיישבים והמתנחלים ביו”ש - […] חלקם דתי קיצוני, או ביתר העם - דתיים כחילוניים כאחד, כולל גם אלה המתגוררים בתוך גבולות הקו הירוק. לחרדים יש אמנם להט לאלוהים אך הם אינם יודעים אותו. בהעדר בית-המקדש, אין להם גישה אל נוכחותו של אלוהים, היות ואין להם דרך לכפר על חטאיהם.[…]

הבטחתו של אלוהים שלא להשמיד שוב את ישראל (ראה ירמ’ ל”א) עמוד תעמוד, גם אם, חלילה, יהפוך הנשיא אובמה לאותו אויב מאיים. ישראל עשויה אז לספוג אסון כבד, ממש כפי שקרה בימי המקרא ולכל אורך ההיסטוריה שלה, אך היא תתמיד בעמידתה, ושרוד תשרוד.[…]

מעבר למישור האינטלקטואלי, היהודים המשיחיים מרגיזים הרבה מאוד אנשים ומעוררים אצלם את כל החרדות הקולקטיביות-היסטוריות מפני מיסיונריות נוצרית (בישראל קיים מאז סוף שנות ה-70 חוק נגד פעילות מסיונרית, שנוגע בעיקר, או אך ורק, למיסיונרים נוצרים). טייטל מהבחינה הזו אינו “עשב שוטה“. אני מוכנה להעריך (ואשמח להיווכח שאני טועה) שאם יעשו משאל עם בישראל בנושא “גירוש יהודים משיחיים” מישראל, יהיה רוב מוחץ לנקיטת פעולות של המדינה בנושא. לפני כשבועיים פרסם עיתון הארץ ש”יד לאחים” מפעיל רשת שלמה של פקידים במשרדים ממשלתיים שמטרידים בדרכים שונות את היהודים המשיחיים:

בזימבבואה הבחין צ’, אזרח ישראלי מאזור ירושלים, שתוקף דרכונו פקע. הוא התייצב במשרד הפנים, ביקש לחדש את הדרכון ושילם 250 שקל אגרה, בהנחה שהדרכון החדש יהיה בתוקף לחמש השנים הבאות, עד שייאלץ להאריך את תוקפו שוב. אלא שהפקידה במשרד הפנים הגבילה את תוקף הדרכון החדש לשנה אחת בלבד. “כששאלתי אותה מדוע, היא שאלה אותי אם קיבלתי כבר זימון לתשאול במשרד הראשי”, אומר צ’. “עניתי שלא והיא אמרה שאקבל אותו בדואר”.

כששב מהטיול באפריקה מצא בתיבת הדואר שלו זימון לתשאול, שייערך באחד הימים הקרובים. “אני יכול לנחש מה הם רוצים לשאול אותי ומה הם מבקשים לדעת”, הוא אומר. “אני מכיר את ההליך הזה ממקרים אחרים שבהם פעילים בקהילת היהודים המשיחיים נדרשים לספר למשרד הפנים על אמונתם הדתית”. 

ועוד קצת

י’, תושב כפר סבא, עבר תשאול כזה לפני שנתיים ובעצת פרקליטו אף הקליט את השיחה. פקידה נבוכה שאלה אותו מה הוא עושה בקהילת “המעיין” ודרשה ממנו הסברים למידע אודותיו שהצטבר במשרד הראשי בירושלים. “הופתעתי”, אומר י’. “על השולחן של הפקידה ראיתי תיק עב כרס שבנוי כולו מחיי הפרטיים ומאמונתי הדתית. תהיתי למה זה עניינו של משרד הפנים, למה זה בכלל עניינו של מישהו”. “אז כותבים לי ככה”, אמרה לו הפקידה, “זה הקטע שאני אמורה כאילו להתמקד בו, שהפכת להיות ‘זקן’ בקהילה, כאילו איש חשוב מאוד בקהילה או משהו כזה”. אחר כך היא עימתה אותו עם פרטי מידע והוא התבקש להעיר עליהם: “אתה משתתף בוועידות ולימודים בכתבי קודש”, “אתה מלמד ועובד בארגון שעוזר לאנשים נזקקים במזון ובביגוד” (”אני מתנדב. אני לא עובד שם”, הוא העיר), “חוץ

פנינה קומפורטי. לקוחות שהיו מספרים כמה נהנו מהעוגה, עברו כאן ואפילו לא הסתכלו לכיוון צילום: תומר אפלבאום מזה, אתה גם בעד בעלי חיים” (”זה חדש”, העיר), “אתה ואשתך מנהלים קבוצות של חיי משפחה, לעזור לאנשים ולזוגות לשמור על היחסים ביניהם”. את הפרט האחרון י’ אישר והוסיף, “אבל אני לא רוצה למסור מידע על אנשים”. הפקידה מיהרה להבהיר: “לא, לא, לא. אני צריכה לשאול אותך רק על עצמך. על מה שאמרתי לך עכשיו, אני צריכה לבנות תשאול”.

כמה דברים מטרידים יש בכתבה הזו, לא רק אחד. טייטל כמובן לא לבד ברדיפת המשיחיים - גם אם אחרים לא יהיו מוכנים לשלוח להם חבילות נפץ בדואר, הם יהיו מוכנים לנצל כוח משרדי ממשלה על מנת להציק לאזרחים ישראלים אחרים (אני כבר לא מדברת על השחיתות והפגיעות של המאגרים הממשלתיים לכל אינטרסנט).

קל לשנוא יהודים משיחיים. הם מעצבנים כי הם טוענים שהם יהודים, למרות ש99.99% מן היהודים יגידו שאין דבר כזה יהודי שמאמין בישו. הם טרחנים שעוד מעט יתקנו אותי בהערות ויטענו שכותבים “ישוע” (הם לא צודקים ולא טועים, אבל ישו היא הדרך המקובלת בשפה העברית). כמו כל מישהו שמשוכנע שהוא ראה את האור, הם נודניקים שמנסים לשכנע אותך. הבעייה היא שההדרה של קבוצות דתיות חריגות ושונות בישראל - תוך שיתוף פעולה של פקידים במשרדים ממשלתיים - היא דפוס שנטוע היטב, לא משהו שמשויך רק ל”עשב שוטה”.

ה”גארדיאן“מדווח כי דניאל ג’ונס, ממייסדי דת הג’דיי, תובע את רשת המרכולים הבריטית “טסקו” על אפלייה על רקע דתית. הסיבה: ג’ונס נכנס למרכול של טסקו בבאנגור (וויילס [1]) עם ברדס ונדרש על ידי עובדי המקום להסיר את המנצפת של הברדס מעל ראשו. ג’ונס טוען כי הדבר מהווה אפלייה ורדיפה על בסיס דתי. דתו (שאותה כאמור הוא הקים, ומונה לטענת גארדיאן כ-500,000 חברים[2]) מורה לו לחבוש מצנפת בשטח ציבורי והתביעה להסיר את המצנפת של הברדס מעל ראשו (משיקולי ביטחון כמובן[3]) מהווה אפלייה על רקע דתי.

דובר טסקו נתן, בהתאם למסורת הבריטית, תגובה הולמת (מעניין איך היה מגיב דובר אמריקאי או ישראלי…): “לא אסרנו עליו להיכנס לחנות. אנחנו נשמח לקבל את אבירי הג’דיי בחנויותינו אבל נבקש מהם להסיר את מצנפת הברדסים שלהם.אובי וואן קאנובי, יודה וסקייווקר מופיעים כולם ללא מצנפות, אפילו כשהם הולכים ל”צד האפל” ואנחנו רק מכירים את הקיסר כמי שאינו מסיר את מצנפתו לעולם. אבירי ג’דיי שיכנסו לחנות עם המצנפת עלולים להחמיץ הרבה מבצעים מיוחדים”.

הערות ותהיות

[1] מה יש שם באוויר של באנגור? זהו גם אתר הפגישה ההיסטורית בין הביטלס למהרישי יוגי

[2] כנהוג אצל עיתונאים, הם מסתמכים על וויקיפדיה. בוויקיפדיה בשפה האנגלית יש ערך בנושא דת הג’דיי, שמציין כי כ-500,000 איש הצהירו במרשמי אוכלוסין שונים כי דתם היא “דת הג’דיי”, חלקם בעקבות אימייל שטען כי אם מספיק אנשים יצהירו על כך, תוכר הדת באופן רשמי (בבריטניה אין הכרה רשמית בדתות…). סביר להניח שלפחות חלק (הארי?) מן הג’דאיסטים אינם כה אדוקים כמר ג’ונס, ובעיקר עשו זאת כמעשה משובה מול הרשויות או כתחליף להצהרה על חוסר בדת: באוסטרליה הייתה בסקר 2001, שבו נקראו אנשים לטעון שהם ג’דיאיסטים,ירידה בשיעור המצהירים שהם “חסרי דת”, ועלייה חזרה בסקר 2006.

[3] שיקולי הביטחון מובנים: בעבר היו מקרים של צעירים שביצעו מעשי עברייות במרכזי קניות, תוך שהם מונעים זיהוי יעיל באמצעות חבישת מצנפות הברדסים שלהם. ברוב מרכזי הקניות אסור להסתובב עם מצנפת הברדס על הראש. רק תהייה: האם הם גם מונעים מנשים עם ניקאב (רעלה המכסה את הפנים) או עם בורקה לערוך קניות כשהן מכוסות? במצרים ובטורקיה, למשל, נעשו ניסיונות למנוע מנשים רעולות פנים להיכנס לאוניברסיטאות או מבני ציבור אחרים (בטורקיה גם בשם עיקרון הפרדת הדת מן הציבוריות). במצרים נטען שזה משיקולי ביטחון (והרי טרוריסטים אכן עשויים להשתמש בכיסוי מסוג זה).